השבועות האחרונים מלאים סיבות לחרדה. הפטפטת המיותרת (אלא אם כן יש לה כוונה ומטרה שאני לא יודעת עליהן, ובינינו – אני לא חושבת שיש כאלה), הניתוחים הצבאיים, הדיבורים על גרעין… כל אלה מעלים בי זכרונות אשר מעלים בי חששות.
כשהייתי בת 17 כבר ידעתי פחד של מלחמה (ואינני משווה עצמי לאנשים אחרים שחוו זאת בדרך זו או אחרת). היתה כאן מלחמת ששת הימים. כמו הרבה נערות בכתה יב’ החבר שלי היה חייל, שני האחים הבוגרים שלי היו בצבא ואבא שלי עדיין עשה מילואים כקצין. אני זוכרת את העיר שהתרוקנה מאנשים. אני זוכרת איך אני ואחי הצעיר עזרנו לאמא שלי להדביק ניירות כהים על החלונות ואיך מילאנו שקים בחול ושמנו בכניסה לבניין, בחדר המדרגות, כי לבניין שלנו כמו לעוד בניינים רבים לא היה מקלט. גברים לא ניראו ואנחנו, תלמידי ה-יב’, חילקנו דואר וציפינו לגלויות מהמערכה. סלולאריים לא היו עדיין ואת המתח והפחד אפשר היה לחתוך בסכין. ועוד אני זוכרת את החברים שלי שלא חזרו, את ההורים שלהם, ואת חוסר ההבנה שלי על מהות ועומק האובדן.
כעבור שש שנים היתה מלחמת יום כיפור. הפעם היו שלושת אחיי במלחמה, אבא שלי נשאר בבית מסתובב כמו אריה בסוגר וכועס שלא גייסו אותו, אני כבר הייתי נשואה ואם לילד בן שנתיים ובעלי במילואים. מהמלחמה הזו אני זוכרת את תחושות הגוף: כשהיו אזעקות ולא היה מקלט להכנס אליו, ירדתי לדירה של משפחת לוין שגרה בקומת הקרקע. אני זוכרת שהפה שלי היה יבש, הידיים שלי רעדו, הלב שלי דפק בטירוף ואני מחבקת פעוט בן שנתיים ואומרת לו שאמא פה והכל בסדר ואני שומרת עליו. כבר אז חשבתי שאני משקרת לו…
עברו שני עשורים ואותו פעוט היה חייל שהזריק לעצמו אטרופין (כמו כל הגדוד שלו בגולן) כי כבר עמד להכנס לסוריה (בתקופת מלחמת המפרץ), ואחרי עוד כמה שנים היו שני בניי בלבנון. פעמיים.
אז דיבורים על מלחמה עושים לי משהו. דיבורים על מלחמה מפחידים אותי. ברגעים כאלה, כשיש לי כמה דקות של שקט והמוח שט לכל מיני מחוזות (בדרך כלל לא רצויים!), אני חושבת על בניי, על בנותיי, על כלותיי ועל חתניי. אני חושבת על החיים פה. אבא שלי עשה עבודה טובה מאד בחינוך ילדיו לאהבת המולדת. דרך טיולים, מערות, יערות, נחלים, מפל קטן פה ושם, החברה להגנת הטבע, פיקניקים, אתרים, קיבוצים, מדבריות … דרך כל אלה הוא הקנה לי ולאחיי את האהבה לארץ ישראל ואת הידיעה, לא רק מחשבה, אלא ידיעה, שפה ארצי. והנה אני מוצאת עצמי מתנחמת בידיעה ששלושה מילדיי נמצאים כרגע בחו”ל. אמנם באופן זמני, אבל כרגע הם שם. זה נורא בעיני, שאני עצמי חושבת כך. אני, שיודעת שפה מקומנו, שאני יודעת שאם חס וחלילה יקרה פה משהו הם יעלו על מטוס ויבואו, שאני יודעת שהם יעשו את חובתם כי כך אני גידלתי אותם, ובכל זאת, לרגעים קצרים אני מתנחמת על העדרותם כי אני דואגת.
אני פוחדת אפילו לדמיין את נכדיי בידי הוריהם רצים למקלט, חווים הפגזות על ביתם, ניראים כמו אותם אנשים אומללים שחוו את זה בהאיטי או ביפן: אבודים, נעים בין הריסות של בתים, פצועים, חרדים וחצי לא שפויים. לעיתים אני מוצאת עצמי חושבת לאיזה עולם אנחנו מגדלים את ילדינו. אני, שהשם האמצעי שלי זה אופטימיות, מהרהרת בכך. אולי זה בא עם הגיל. אולי בגיל 20 וגם בגיל 30 אנחנו לא אמורים לחשוב על זה כדי שנוכל להמשיך לברוא תינוקות כצו האבולוציה. אני, בעשור שבין גיל 20 לגיל 30 רציתי ילדים. חשתי צורך עז בילד או ילדה שאוכל לטפל בהם. ומילאתי את הצורך הזה. בלי לחשוב הרבה, בלי להבין את המשמעות של הורות עשרים, שלושים, וארבעים שנה קדימה, בלי להבין מה צופן בחובו העולם הזה לעתיד הקרוב והרחוק שלי ושל ילדיי. והנה, היום, אני מוצאת עצמי שנים רבות אחרי שסיימתי את עבודת החינוך של ארבעת היהלומים שלי והם כבר אנשים ונשים עצמאיים ואחראיים ועם ילדים משלהם – ואני חרדה שוב.
האם גם לי, פטריוטית שכמוני, מותר לנשום לרווחה כי ילדיי רחוקים? האם מחשבות כפירה כאלה הינן חטא ואבא שלי מתהפך על משכבו או שזה טבעי ונורמלי?
בי, בכל אופן, זה מטיל ספקות: ספקות על הדיעות שלי, על המחוייבות שלי (למי היא קודמת: לילדים, למדינה?), על היכולת שלי לשלוט בחיי ובחיי היקרים לי.
לתנינים ולארנבות, לצפורים ולקרנפים, לג’וקים ולצבים אין חרדות כאלה. האם זה, אולי גם, מותר האדם מן החיה?
