ברור שאנחנו מצפים מילדינו, זה טבעי וגם חשוב להתפתחותם, אבל הורים יקרים, מספיק לצפות לדברים לא מותאמים ולא ריאליים!
לא. הילדים שלכם לא מבינים מה העניין של לענות לטלפונים ולהמשיך להיות זמינים לעבודה, כשהם אתכם בסגר בבית.
לא. הם לא מבינים שאתם ח יי ב י ם שקט עכשיו כי יש לכם פגישת זום חשובה.
לא. הם לא מבינים שאתם עמוסים בדאגות כלכליות ולא יודעים מה יהיה מחר.
אז קודם כל דברו איתם. דברו עם ילדיכם על הצרכים שלהם ושלכם בתקופה המשוגעת הזו. שתפו אותם, בהתאמה לגילם, בצורך שלכם להמשיך ולהתפרנס כדי לדאוג לבית ולכל מה שצריך בו. ספרו להם שאתם צריכים לענות לטלפונים מדי פעם ואז אולי לכמה דקות לא תהיו זמינים. והסבירו להם מה תצפו מהם כשתהיו בזום של העבודה.
אז למה באמת לצפות מהם כשאתם בזום של העבודה? תצפו שיהיה להם קשה להתאפק שעה מלבוא אליכם (גם לצעירים, בוודאי לאלה עם הפרעות הקשב, ואפילו ליותר גדולים). תצפו שהם יריבו , אולי, בדיוק כשתהיו באמצע פגישה. תצפו שיהיה להם פיפי, שהם בדיוק יצטרכו חיבוק, שהם ייזכרו במשהו חשוב לשתף אתכם, שהם יהיו רעבים ושהם יצטרכו לשכלל את יכולת דחיית הסיפוקים שלהם – וזה לוקח זמן.
אז מה עושים אחרי שהורדנו ציפיות למקום ריאלי? נסו למזער נזקים. נסו לקבוע פגישות זום חשובות, לזמנים קבועים מראש, בשאיפה לתיאום שגם יתאים לתזמון נכון למשפחה (כשהקטן נח…כשלילד יש זום משל עצמו…אחרי האוכל כשהם עוד רגועים ולא רבים) ומעבר לכך דאגו שזמן המסך יהיה מותאם לזמן הפגישה הזו, כדי שיהיה לכם מקסימום סיכוי לשקט.
השתדלו לא לכעוס עליהם כשהם בכל זאת נכנסים לחדר. באמת שזה קשה להם והם בטח לא אחראים למצב המשוגע הזה שהשתלט על חייהם. הם זקוקים בעיקר ליכולת ההכלה ולסבלנות שלכם. לטפו את ראשיהם כשהם נכנסים לחדר, והמשיכו בענייניכם. דלגו על האכזבה וביטוי הכעס. ונסו לחשוב מה ניתן לשפר לקראת זום העבודה הבא.
כתבה: נעמה וקסמן. עו”ס ויועצת משפחתית. מרכז מיכל דליות
