לאחרונה אני שומעת יותר ויותר את המשפט “אבל מה עם הפרטיות של הילד/ה?” והמשפט הזה נאמר מפי הורים כאשר עולה בשיחה נושא הרשתות החברתיות.
הרשתות החברתיות נמצאות היום בהשיג ידם של בינכם וביתכם. זה כבר לא במחשב שאמור להמצא במרחב הציבורי של הבית, בסלון או בפינת האוכל, אלא הן בכף ידם של הילדים: בטלפונים החכמים שלהם, ושם אין לכם שליטה.
במקום בו אתם מבינים שאין לכם שליטה, שאינכם יכולים להיות שם בכדי להגן על הילדים משוש נפשכם, אתם חייבים לנקוט עמדה ולייצר מצבים אשר יאפשרו לכם “להיות שם”.
כשהילדה למדה לרכוב על אופניים וידעתם שעוד מעט היא תהיה מסוגלת להתרחק מכם ולעשות סיבובים בשכונה, כלומר היא תהיה במצבים בהם לא תהיו ואשר אין לכם שליטה עליהם, הכשרתם אותה להזהר מהולכי רגל, לחצות את הכביש במעבר חציה כאשר אופנייה בידיה, לא להרחיק מעבר למרחק מסוים ועוד ועוד. זה חינוך. זאת עשיתם על ידי כך שהייתם איתה בהתחלה בסיבובים הראשונים שלה.
כאשר בינכם התחיל להפגש עם חבריו במרכז השכונתי ואתם ידעתם שלא תהיו שם כדי לעזור לו אם יהיה צורך – הכשרתם אותו להזהר ממכוניות, להזהר מהחבורה של הבנים הגדולים יותר, לא לדבר עם זרים, לא להתחיל עם זרים, לא להקניט בנות ועוד ועוד. זה חינוך. זאת עשיתם על ידי כך שהכרתם את החברים ואפילו הגעתם פעם או פעמיים כדי לראות מה קורה שם.
ועתה, כאשר הרשתות החברתיות (אינסטגרם, פייסבוק, וואטצאפ, טוויטר) נמצאות בכף ידם של הילדים והם מלאות רשע, בריונות, סכנות ואיומים של ממש – לא תכשירו את הילדים? לא תרצו לדעת מי כותב/ת לו? לא תרצו להכיר את החברים והחברות שלה? לא תלמדו אותם, שוב ושוב, על הסכנות האורבות להם? לא תהיו שם לפחות כמה פעמים כדי לדעת איפה הם (בתוך הרשת כמובן)?
הפרטיות של הילד מצוינת כל זמן שהיא לא מסכנת אותו. בשירותים ניתן להם פרטיות. בשיחה עם חברות בחדרה ניתן לה פרטיות. כשהוא יושב בגינה עם החברים ניתן לו פרטיות. אבל ברשתות? ממש לא!! נאפשר להם לסגור את דלת חדרם אבל לא ניתן להם מפתח. האם החדר הוא אי בתוך הבית? אם נרצה להכנס, מכל סיבה שהיא, נדפוק בדלת ונחכה להזמנה. זו פרטיות. אז איך זה שכניסה לרשתות שלהם, כאשר הם יודעים ואתם מוזמנים, היא חדירה לפרטיות?
אתם חייבים להבין מה קורה בראשם של בני נוער, בני עשר ועד שש עשרה בערך: מבחינה קוגניטיבית הם כבר ממש מפותחים: חכמים, רהוטי שפה, עצמאיים ולעיתים בעלי ידע שאפילו רב משלכם, אבל החלק במוחם אשר אחראי על קבלת החלטות – עדיין לא בשל. לאורך כל חיי הילדים המוח שלהם (בדיוק כמו הגוף) ממשיך ומתפתח והוא מסיים את התפתחותו בתחילת שנות העשרים שלהם. המשמעות היא, שבגילאי ההתבגרות והנערות, בתקופה בה המוח עדיין לא סיים את התפתחותו, שיקול הדעת שלהם דל, לעיתים עלוב ובדרך כלל מוטעה. התוצאה היא שהם מצלמים עצמם בעירום ושולחים לחברים, שהם מוכנים לקבל מחמאה כאילו היא נאמרה בכנות, שהם מתפתים לסכנות, שהם רוצים להתנסות בחוויות בלי להבין את המשמעות ארוכת הטווח שלהן ושהם חשופים לכל הרע שיש ברשתות החברתיות.
מתוך הבנת הסכנות האלה, תפקידכם לייצר שני דברים: יחסים טובים עם הילדים וחינוך דרך השגחה. אם נדמה לכם שבגיל אחת עשרה אתם כבר לא צריכים להשגיח על הילדים – אתם טועים טעות חמורה מאד. חמורה ומסוכנת. ולא רק שאינכם עושים את הנדרש, אלא שאתם חוטאים לתפקידכם כהורים.
קיימו עם הילדים מערכת יחסים כזו שהוא ירצה לספר לכם מה קורה לו. הודיעו לה שאתם מסתכלים בנייד שלה ומחפשים הסטוריה והתכתבויות. אם הם ייצרו סיסמא לנייד – הודיעו להם שיבטלו אותה מיד כי אם לא, או אם יכניסו סיסמא חדשה, אתם מחרימים את הנייד. הנייד שלכם, באחריותכם, אתם משלמים עליו ואתם משגיחים עליו ועד גיל שש עשרה אתם בהשגחה עליו ועליהם. ברור שהם יכעסו ויודיעו לכם שאתם ההורים הכי מרשעים והכי מגעילים שיש בעולם, אבל אל תיבהלו. זו אחריותכם. זו השגחה הורית! אם הם יתנסו בכך שאתם לא גוערים בהם על כל קללה שמופיע בנייד, או שאינכם עושים עניין מהתכתבות רומנטית או רכילותית – הם לא יחששו מזה יותר.
ילדים תמיד שואלים “את לא סומכת עלי?”. האמת? אל תסמכו עליהם, כי אי אפשר לסמוך על שיקול דעתם (בנושא הרשתות) לעוד כמה שנים קדימה, רק תגידו “אני לא סומכת על האחרים”. אי אפשר ללמד ילד להזהר בלי להפחיד אותו ובלי לתת לו הרגשה של פיקוח הורי. יש לכם עבודה ותפקיד: להיות הורים, לא חברים, אלא הורים, והעבודה ההורית בגיל ההתבגרות היא השגחה, פיקוח, יחסי אמון ושקיפות.
הפסיקו לחשוש לכניסה לפרטיות של הילדים שלכם, אלא התחילו לחשוש למה שקורה לו כשאתם לא משגיחים!!
