מאז ומעולם חלמתי על ניתוחים פלסטיים. אני כבר לא זוכרת למה, אבל אני מניחה שזה בגלל שלא הייתי שבעת רצון מאיך שנראיתי. וגם היום, דרך אגב, אני לא ממש מאושרת מזה…
אולי בגלל שהבובות פעם היו נראות כמו ברבי וכמעט ולא היו בובות אחרות. אולי מפני שהיו מי שהעירו לי על האף הגדול שלי, או שאמרו לי שאני דומה לאמא שלי ולה היו ירכיים מאד גדולות. אולי מפני שירשתי בגדול את גן ההשמנה וכבר לפני עשרות שנים זה לא היה “יפה” להיות עגלגלה.
לו הייתי נולדת במאה ה-17 או ה-18 הייתי ודאי נחשבת ליפה בנשים והיו מבקשים ממני לדגמן לציירים מפורסמים, אבל נולדתי במחצית השנייה של המאה העשרים בה טוויגי היתה מושא הערצה ואני לא הייתי טוויגי. זה שטוויגיות היו בעולם אולי מאה בלבד והשאר היו כמוני, זו לא היתה נחמה. היו מי שאמרו לי שהשיער שלי דק כמו זנב של עכבר, ואמרו לי שהאף שלי הוא כמו שדה תעופה ומתאים לנחיתת מטוסים, והיו שאמרו לי שתיכף תיכף כבר יפול לי החזה וחכי חכי איך תראה הבטן שלך אחרי הלידות… בקיצור, תמיד היה שם איזה מישהו שהיה לו מה להגיד לי על צורתי החיצונית.
זה שהייתי חכמה, חמודה, חרוצה, נמרצת, מעניינת, נועזת, רגישה, יצרית – זה לא החליף ולא מילא את החלל הזה שיצרה התחושה שאני לא מלכת היופי. ובחיי, אני זוכרת שהיו שנים בהן רציתי להיות יפיפיה הורסת, רק ליום אחד, כדי לדעת איך מרגישים כשאת יפיפיה הורסת.
כמה אבני דרך היו לאורך חיי שחיזקו אותי והשאירו אותי עם מה שהטבע הועיד לי: על ניתוח האף ויתרתי בשלב מסוים. בעלי, שיזכה לשנים ארוכות, אמר לי תמיד שהאף שלי הוא חלק מהאופי שלי ואוי לי אם אגע בו. הוא התאהב בי עם האף הזה והוא רוצה אותו עלי באמצע הפרצוף לאורך כל חיי. אז לא היה לנו כסף לניתוח פלסטי באף, והשנים חלפו, ואני יצרתי לי את האושר שלי והאף שלי כבר לא הטריד אותי. אז הוא עדיין פה.
ואז היה המקרה שסיפר לי בעלי (שימו לב כמה הוא משמעותי בהתבגרות שלי, ולא רק התבגרות בשנים אלא דוקא ברוח ובגישה): יום אחד נכנסה לחנות בו הוא עבד אחת מהנשים שעובדות בחנות הסמוכה. היא באה לשאול אותו משהו ואמרה לו, ככה על הדרך, “נורא השמנת”. כנראה שהגיעו אצלו “המים עד נפש” והוא ענה לה “תגידי, אני הערתי לך על הורידים שיצאו לך ברגליים או על העור בחזה שלך שמתקמט?” מאז היא כמובן לא העירה לו יותר הערות “בונות” ומעליבות. כשהוא סיפר לי את זה הזדהתי איתו כל כך. הרי גם לי, גם לך, גם לנו עושים את זה כל הזמן. למה העיסוק הזה באיך אני נראית? למה אנחנו נמדדים על פי זה? ועיניינו של מי זה?
אני מבינה מצוין שהחברה שלנו תחרותית והישגית, אז לפחות תשאירו את זה לאדם עצמו ובלי הערות?! הגעגוע להיות יותר יפה/חכמה/נועזת/מצליחה היה שם תמיד וכנראה גם יהיה. לעיתים חלש ומודחק ולעיתים מורגש יותר, אבל תמיד קיים וזו, לדעתי, אחת הסיבות להתקדמות, להמצאות, להתפתחות האנושית. אבל האיך, האיך הוא מילת המפתח.
בקיצור, עברו שנים אינטנסיביות של הקמת משפחה ובית ועוד לימודים, והנה הגיע הגיל הבוגר. הגיל שבו אני נחשבת מבוגרת. ותאמינו או לא, זה גיל ששוב יש בו עיסוק בגוף. לא בדימוי, עם הדימוי כבר השלמתי (שבחיים לא אהיה יפייפיה…), אלא עם הגוף עצמו. הגוף שמתחיל להראות סימני שחיקה ושחלקים רבים בו מתחילים להיראות כאילו כוח המשיכה עבד עליהם חזק מאד.
הברכיים כואבות לעיתים, העפעפיים צונחות, הגב משמיע קולות, הקימה מספה נמוכה מצריכה מנוף, נעלים מסוימות כבר מכאיבות, חצאיות קצרות חושפות את הברכיים המבוגרות, חולצות בלי שרוול כבר לא באות בחשבון כי הן חושפות יד רפויה, כבר לא תמיד שומעים טוב, המחשוף בחולצה קטן מאד מאד כי אם הוא יהיה גדול הוא יחשוף את עור החזה ששרפתי שנים בים התל אביבי (לפני שלימדו אותנו שזה עושה סרטן עור) – בקיצור: מבוגרת. וזה יכול להיות בגיל ארבעים, חמישים וכמובן הלאה…
דעו לכם שבתוך גוף של אדם מבוגר יש אדם צעיר. בחיי!! כל אשה בת ארבעים תגיד שהיא מרגישה כמו בת שלושים וכל בת ששים תגיד שהיא מרגישה בת ארבעים. ואני מאמינה. אני זוכרת שדוד שלי היה אומר לי “הגוף שלי זקן אבל אני מרגיש צעיר” ואני, שהייתי אז ילדה, חשבתי שהוא מדבר שטויות: אם הוא נראה זקן, אז הוא זקן. אבל הוא צדק. כל אחת ואחד מכם יודע שהגוף הולך ומזדקן, הקנקן ישן וסדוק, אבל התוך צעיר. העפעפיים צונחים אבל העיניים שמתחתם נשארו צעירות. נוסף נסיון שמשפיע על החלטות בחיים, אבל מאחורי זה יש אדם צעיר.
לי, אני חושבת, יש פגישה בעתיד עם מנתח פלסטי: להרים את העפעפיים ולמתוח את הפנים. את זה, אני כמעט בטוחה שאעשה יום אחד. יכול להיות שבסוף יקרה לי מה שקרה לאף המסכן שלי, שהוא נשאר כמו שהוא, וגם לא אעיז או אולי אפילו לא ארצה לעשות זאת. אבל כרגע נראה לי שכן אגיע לחדר ניתוח ממוזג ואתמסר לידיו המיומנות של איזה מנתח פלסטי כדי שיעשה אותי קצת יותר צעירה.
ואסיים במשפט שאמרה לי פעם גיסתי: “זה המזל שלנו, שלא היינו יפיפיות כשהיינו צעירות, כי כשאנחנו מתבגרות אנחנו לא מאבדות שום דבר”. ותחשבו על זה!
