הורים רבים טוענים שהילד שלהם מאוד עקשן, שהוא מתווכח על כל דבר, לא משתף פעולה ולכן, כל היום הם צריכים להסביר, לצעוק, לגעור ואפילו להעניש. מדווחים, ובצדק, שזה מאוד מעייף, מתיש וגורם לאווירה לא נעימה בבית. מצד אחד, קיים כעס ואפילו אכזבה מהילד ומצד שני, ישנה תחושת כישלון שלהם כהורים, שאינם מצליחים להשיג את שיתוף הפעולה של הילד שלהם. ישנם מאבקים גלויים של מריבות וצעקות וישנם מאבקים סמויים, שבאים לידי ביטוי בהמנעותו של הילד וחוסר שיתוף פעולה מצידו. על פי גישתנו, ילדים רוצים לשתף פעולה ולהרגיש שייכים, אך הם מאמצים התנהגות של מאבק/חוסר שיתוף פעולה, כאשר הם אינם מרגישים שייכים מספיק.
במאבק כוח, תמיד יש צד מנצח וצד שמפסיד: אם הילד מנצח- הוא מצליח להכניע את הוריו, זה אומנם נותן לו תחושת כוח, אבל יחד איתה, תחושת חרדה, משום שהוא מנצח/מכניע את הוריו, שהם אלו שאמורים לשמור ולהגן עליו. אם ההורה מנצח- הילד מרגיש מושפל וחסר ערך. כך שאף צד לא יוצא נשכר. בנוסף, לילד שנמצא במערכת יחסים של מאבקי כוח עם הוריו, קשה לקבל גבולות. כל גבול מבחינתו הוא סימן לתחילת מאבק.
אז מה עושים? 1. נחשוב ונבחר מראש את מה שהכי חשוב לנו בחינוך ובסדר היום ועל מה אנחנו יכולים לוותר. 2. לילד של מאבק כוח, ניתן כמה שיותר בחירה ותחושת שליטה. ניתן לו להרגיש שגם הוא מחליט וקובע, בתוך המגבלות והמסגרת המקובלת עלינו. למשל: נציע לו לבחור מה ילבש היום, מתוך 2-3 אופציות שהכנו עבורו או שניתן לו להחליט האם הוא יכין את שיעורי הבית לפני הארוחה או אחריה. 3. במקביל, נעודד ונחזק את ההתנהגות התורמת והמועילה של ילדנו. למשל:”אני כל כך אוהבת להתייעץ איתך. תמיד יש לך רעיונות טובים” או “כמה עזרת לי היום, בלי העזרה שלך, לא נראה לי שהייתי מסתדרת”.
הורים יקרים, חשוב שנזכור, מול כל ילד שנאבק, יש הורה שנאבק. היחיד שיכול לעצור את מאבקי הכוח הוא ההורה, הילד לא יכול. האחריות ליחסים שלנו עם הילדים, היא שלנו, ההורים. כתבה: יעל סטרול כיאט, מאבחנת דידקטית, מורה מתקנת ויועצת במרכז מיכל דליות |
