אני זוכרת שראיתי באחד ממוצאי השבת כתבה של רותי שילוני על הורים וקריירה. הכתבה הציגה משפחות אשר מלהטטות בין ילדים ועבודה ואת התוצאה של זה: הזנחת הילדים. אינני מגזימה בכך שאני טוענת שהתוצאה היא הזנחת הילדים, כי זה בדיוק מה שקורה.
עבודה ומשפחה הם שני המרכיבים החשובים ביותר בחייו של האדם הפוסט-מודרני והינן הדרכים העיקריות באמצעותן רוב האנשים חותרים למימוש עצמי. אך מה עושים כאשר עולם העבודה מתנגש עם עולם האהבה או המשפחה? במצבים אלה חווים ההורים קונפליקט המתבטא ברמה הרגשית: ההורים שואלים את עצמם “האם אני נמצא/ת במקום כשבדיוק צריכים אותי בו, עד כמה אני זמינ/ה וכמה אני משקיע/ה בכל אחת מהמטלות האלה?”
בעידן בו הזמן הינו אחד המשאבים היקרים ביותר, השאיפה למימוש עצמי נמצאת בראש סדר העדיפויות הפרטי והחברתי ואחד האתגרים הגדולים העומדים בפני המשפחה הפוסט-מודרנית היא למצוא איזון. איזון בין הבית לעבודה; בין ה”אני” ל”אנחנו”; בין הגברי לנשי; ובין הפרטי לציבורי.
תחושות אשמה שמלוות זוגות כפולי הקריירה בני זמננו, הפכו להיות בגדר “מחלה אוניברסאלית”. במחקר שערכה חברת המחקרים “Catalyst”כבר לפני מספר שנים נמצא כי ברוב מוחץ מנו שני בני הזוג את גורם “חוסר הזמן” כאתגר הגדול ביותר בחייהם. ואכן, זוגות כפולי קריירה מציינים כי “להטוטנות” היא דרך חיים שבאמצעותה הם מאזנים בין הדרישות של שני העולמות.
הנה שתי עובדות חשובות שהעלו מחקרים בנושא: האחת – שהמסורת של מפרנס יחיד קיימת היום בפחות מ- 20 אחוז מהבתים של זוגות נשואים בעולם המערבי. כלומר, הקונפליקט הוא כמעט אצל כולם. העובדה השנייה היא שהנושא הכלכלי לבדו אינו הצדקה למשכורת שנייה, מאחר והיציאה לעבודה של שני בני הזוג מעלה את רמת ההוצאות בנושאים שונים מחיי היו יום: טיפול בילדים, ביגוד, ארוחות בחוץ וארוחות מוכנות, קניה פחות חסכונית וכו’. לכן, הדיון ביציאה לעבודה של שני בני זוג כאשר הילדים צעירים צריך להיות סביב ערכים ומשמעות: ערכים של כל אחד מבני הזוג ומציאת המשמעות של כל בחירה. ההחלטה על כך צריכה להישען על שיקולים שלוקחים בחשבון את הויתור הכרוך בכל החלטה. אחרי שמבינים את הויתור, יש למצוא פתרונות מעשיים למצב שנבחר.
אני מאמינה שהאדם הוא התסריטאי, הבימאי והשחקן של חייו. דמיינו את עצמכם כותבים את הטקסט של חייכם ואף משחקים את התפקיד הראשי במחזה הזה. זו גישה המטילה עלינו את האחריות אך הינה גם מאד אופטימית.
האדם הוא יצור בוחר והבחירה היא צורך פסיכולוגי. אי אפשר לבחור הכל, אך בתוך כל מכלול נתונים יש איזו שהיא בחירה. תמיד אפשר לבחור להתמודד, או להגיב, או לחשוב אחרת. להיכנס לדיכאון או להתגבר. בכל מצב.
יש אנשים המתקשים לראות את הבחירה במצבים. לא פעם משתמשים במשפט הרווח “לא הייתה לי ברירה” או “איזו ברירה יש לי?” אני טוענת שתמיד יש ברירה נוספת. יש לה מחיר, כמו לכל דבר שאותו אנו עושים, אך קיימת בחירה.
אלבר קאמי בספרו “הזר” מסיים עם הרהורי האדם בדרכו האחרונה שם מוציאים אותו להורג. גם שם הוא מצא בחירה. אמנם אין לי חופש בחירה, כי אני כבול ומוצא להורג, אך יש בידי לבחור כיצד אלך את המוות: בוכה, צועק, מתרפס, גאה, שלוו או כועס. זו הכוונה בבחירה. החופש שבתוך הגבולות.
תבנית הבחירה הינה 20 – 80. עשרים אחוז מחיינו הם הדברים שקורים לנו ממש בלי אחריותנו ובלי שיש לנו השפעה עליהם: שכול, תאונה, פיטורין, מחלה, רעידת אדמה, חברה בוגדנית, ילד עם דיסלקציה – זה קרה לנו. ומעתה, 80 אחוז של החיים הם הבחירות שלנו לתגובה על כל אחד מהמקרים האלה.
כל מה שקורה לכם בחיים הוא באחריותכם. לא בשליטתכם אלא באחריותכם. נושא ההורות נכנס כאן במלוא המרץ, כמשהו שהוא באחריותכם.
היו עם הילדים. חובתכם להיות עם הילדים. ודאי שאתם יכולים להחליט שהעבודה חשובה יותר, ואם החלטתם כך – הפסיקו עם רגשות האשם. מי שהחליטה או החליט להקדיש את כל כולו להגשמה אישית, לפיתוח העסק או לצמיחת הקריירה – שיהיה שלם עם עצמו. תגידו לעצמכם שזו הבחירה שלכם. המחיר הוא לא לראות את הצעדים הראשונים של הילד, לא לקחת את הילדה לצופים, לא לקחת חלק בתכנון הבת מצווה, להפסיד טיולים ועוד ועוד, אבל הרווח הוא יצירת נוחות כלכלית לכולם והגשמה אישית ומספקת. זה בהחלט לגיטימי ויש לזה מחיר. לעשות את שני הדברים זה כמעט בלתי אפשרי. אמנם מי מכן ומכם מצליחים לעמוד בזה, אך בדרך כלל זה לא עובד. משהו מוזנח בסיכומו של יום. האם הילדים?
את הקושי בלהטוטנות הזו ואת התסכולים של חוסר היכולת להיות עם הילדים כשהם היו צריכים אתכם ולהקדיש להם את הזמן שמגיע להם, תרגמה קבוצת הורים להתארגנות ששמה “שמים את המשפחה במרכז”. לא שמים את הילד במרכז אלא את המשפחה. והשם ראוי ונכון.
מאז מעולם אנשים עבדו קשה. ברוב המקרים האישה הייתה בבית, טיפלה בילדים וגידלה אותם. העידן החדש מאפשר לשני בני הזוג לצאת לעבודה ויצר חלל בו נמצאים הילדים. ילד זקוק להוריו. נקודה. נכון שילדים יכולים לחמם לבד את האוכל שלהם ולהכין לבד שעורים אבל אלה הם דברים שבמוחשי, בעשייה. ילדים פועלים ומתפתחים גם במרחב הרגשי ובו הם צריכים וגם רוצים את ההורה שלהם.
כבר אינני מדברת על זמן איכות, אני מדברת על זמן. אז מה לעשות כשתהיו עם הילדים? ראשית, לדבר איתם. להניח את סמרטפון במטבח ולא להיכנס לשם במשך שעה לפחות. לספר להם מה קורה איתכם (וכך הם ילמדו לספר על מה קורה איתם). לצבוע איתם. לרדת למטה כל זמן שיש עוד אור. לקיים ארוחות משותפות (גם עם המתבגרים). לטייל. לשחק איתם במחשב. לעזור להם במחשב. להיעזר בהם במחשב. לצפות איתם בתוכניות הטלוויזיה כדי לתווך להם מה שהם רואים. להדביק. לגזור. לבקר את סבא וסבתא. ושוב לדבר. לדבר איתם הרבה. הורים עסוקים מדברים עם הילדים בשפת הת’ – תלך, תביאי, תסיים, תרימי, תשמור ותחכי… ואני מציעה להחליף את זה בדיבורים, שיחות, בדיחות, רגשות והקשבה.
