השגחה הורית בגיל ההתבגרות

מאת: קרן טישלר – צוות מרכז מיכל דליות

בוגרת המסלול ליועצי משפחה, מאמנת אישית ויועצת משפחות. מורה בתיכון מזה 16 שנים. מתמחה בעבודה עם בני נוער והוריהם. מקיימת סדנאות הורים והרצאות בנושאי גיל ההתבגרות וכן אימון אישי והדרכת הורים פרטנית.

—–

גיל ההתבגרות מזמן עימו אתגרים רבים, ויכוחים וחילוקי דעות (בלשון המעטה…) בין הורים והמתבגרים. גיל זה מאופיין בשינויים פיסיולוגים, שינויים הורמונליים (המשפיעים גם על המראה החיצוני וגם על מצבי הרוח המשתנים), שינויים קוגניטיביים וחברתיים (אנחנו ההורים כבר לא במקום הראשון, את מקומנו תופסת קבוצת השווים על בסיסה המתבגר מודד ומעריך את עצמו). בתוך כל השינויים הללו ההורים מרגישים שהילד הקטן נעלם ומופיעה במקומו דמות לא מוכרת ופעמים רבות, אם לומר זאת בעדינות…. מעצבנת.

 ההורים, מתוך מקום של רצון לשמור על יחסים טובים עם המתבגר, מחליטים במודע “לשחרר” ולאפשר למתבגר להתנהל כמו שהוא רואה לנכון וליצור בבית “שקט תעשייתי”.

 אני טוענת, שדווקא גיל ההתבגרות מחייב אותנו ההורים להיות בהשגחה יתרה.

השינויים הפיסיולוגיים של המתבגרות והמתבגרים, שנראים כמבוגרים לכל דבר מחד, והרצון של ההורה להיות  צעיר לנצח עדכני  ו”סחבק” מאידך,  יוצרים טשטוש אצל ההורים לגבי תפקידם מול המתבגר/ת. ההורה מרגיש שהילד כבר גדול (הוא נראה גדול, אז בהכרח הוא גדול…) וצריך לאפשר לו את המרחב ההתפתחותי שלו. זה נכון, מתבגר זקוק למרחב, אולם גם המרחב צריך להיות תחום בגבולות. צריך לזכור שמדובר בגיל מאוד אמוציונלי ומבלבל מבחינת הנוער (עקב השינויים הרבים שעובר) ומסגרת היא דבר נחוץ ביותר עבורו:  מסגרת שתשמור עליו ותעניק לו תחושת ביטחון וודאות בתוך האתגרים שהוא חווה.

ההשגחה ההורית בגיל ההתבגרות שונה מזו של השגחה על ילדים בגיל גן או בית ספר יסודי. היא מבוססת בעיקר על שיחות, אמון והקשבה אבל לא רק. כאשר הנערה או הנער יוצאים מהבית חובתנו כהורים לקבל מידע מסוים שיאפשר לנו להשגיח עליהם כראוי. כגון: לאן אתה יוצא? עם מי? מתי את חוזרת? חשוב שיהיו לנו מספרי הטלפון של החברים, שאם חלילה קורה משהו נדע כיצד להשיגם.

אני מניחה שהשורות האחרונות יוצרות אי נוחות אצל חלק מההורים מתוך חשיבה ש”אנחנו לא מרגלים אחריו” אנחנו בוטחים בה” . הכל טוב ויפה, הדברים אכן לא צריכים להישאל כמו בחדר חקירות, אלא יש צורך להסביר לילד שהוא מאוד חשוב לנו, אנו דואגים לו ולכן רוצים לדעת היכן ועם מי יהיה. וכמו תמיד חשובה מאוד  הדוגמה אישית: כשאתם יוצאים מהבית תגידו לאן אתם הולכים ומתי מעריכים שתחזרו, היכן הנער יכול להשיג אתכם. לא מתוך תחושה “שאני נותן דין וחשבון לילד שלי” אלא מתוך תפיסה של שיתוף והבנה שגם הילד דואג להורה.

כאמור, אל תצפו שהילד יודה לכם שאתם מגבילים את שעת החזרה שלו הביתה, אבל היו בטוחים שהוא ידע שאכפת לכם ממנו ואתם דואגים לו ( הרבה יותר מנער שהוריו מאפשרים לו לצאת ללא הגבלת שעת חזרה, שכן אז יכול לחשוב המתבגר שהוריו אינם מתעניינים בו ואינם דואגים לו כמו ההורים של חבריו).

כיום, מי שמוביל את גישת ההשגחה ההורית הוא פרופסור חיים עומר, המלמד בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת ת”א ואחראי על תחום הדרכת ההורים בבית חולים שניידר . מחקריו ותצפיותיו  הראו כי בבית שקיימת השגחה הורית בגיל ההתבגרות הסיכוי של הילד להידרדר לסמים, אלכוהול והתנהגויות בסיכון הולך ופוחת.

עלינו לזכור את תפקידנו הכל כך חשוב בחייהם של ילדנו המתבגרים: להכווין, לייעץ, להקשיב, להכיל אבל גם ובעיקר לשמור על הנער והנערה, הילדים שלנו. בהצלחה!