לפני שלושה שבועות נפגשתי עם שלוש חברות טובות בבית קפה מדליק על שפת הירקון. ישבנו לנו שם בשעת השקיעה, כשהשמש הכתומה מעל צמרות הצפצפות והירקון זורם לו בהנאה כמה מטרים מתחתנו. היתה לנו הרגשה שאנחנו בחוץ לארץ. המדשאות, האנשים הרצים, הספסלים והגשר הקטן, מזג האוויר הסתוי והחברה הנעימה גרמנו לנו לרמות את עצמנו לחשוב שאנחנו בצרפת או בקליפורניה. התחושה הזו של שעת חופש ונינוחות פתחה את סגור ליבנו ודיברנו על הבעלים, על הילדים, על הנכדים ועל הבריאות (שכבר לא כמו שהיתה פעם…).
שמעתי את חברותיי מתלוננות על זה שהיום זה לא מה שהיה פעם ונזכרתי בשתי כתבות בנושא הנוסטלגיה שקראתי שבוע קודם. האחת, שבאה מתוך כאב ואולי גם אכזבה, דיברה על כך שלילדים של היום לא יהיה למה להתגעגע, לא יהיה עבור מה להיות נוסטלגיים. דובר על צעצועי הפלסטיק שהחליפו את צעצועי העץ, דובר על המסכים שהחליפו את משחקי החברה ועל השפה שאינה עשירה כקודם ועוד דברים שכבר לא קיימים כבעבר. הכתבה השנייה עשתה תיקון לכתבה הראשונה בכך שטענה שתמיד תהייה נוסטלגיה, כי היא סוג של געגוע אל מה שכבר עבר. שנוסטלגיה לא מזוהה עם משחק או אדם, אלא עם רעיון, מחשבה, הסתכלות לעבר וכי יש דברים ראשוניים, כמו הנשיקה הראשונה, שתמיד ייזכרו כדבר מיוחד ושאין שני לו.
בואו נבדוק לרגע מה זו בכלל נוסטלגיה. המילונים אומרים שזה מונח שמשמעותו געגועים והתרפקות על העבר, על פי רוב תוך אידאליזציה שלו. המציא את המילה וקבע את המושג הזה רופא שוויצרי, לפני שלוש מאות וחמישים שנה, והוא שילוב של שתי מילים יווניות: כאב ושיבה הביתה. הרופא הזה חשב שזו מחלה המתאפיינת בתשוקתו של האדם לחזור למולדתו. הוא ראה בנוסטלגיה בריחה מהמציאות וגעגוע למה שהיה קודם ואין עכשיו. עברו מאתיים שנה וסוציולוגים החליטו שזו לא מחלה אלא תופעה חיובית וכי כל אדם בוגר מתמלא תחושות עצב/אובדן/געגוע כאשר הוא נזכר בילדותו.
אני חושבת אחרת מהסוציולוגים שחשבו שנוסטלגיה זה טוב. אני לא מדברת בשבחה של הנוסטלגיה. אני אפילו נגד נוסטלגיה. אני מאמינה בגעגוע, זה ודאי, געגוע לנשים, גברים וילדים שהיו ושעדיין בחיינו, אבל אני נגד הנוסטלגיה. לחשוב שפעם היה יותר טוב, נוגד את כל הווייתי. מכל עבר אנשים מדברים על כך שפעם הנוער היה יותר טוב, שפעם הילדים היו יותר טובים, שפעם הזוגיות היתה יותר טובה, החפצים היו יותר טובים והחיים היו יותר טובים. אני חושבת אחרת. חווית הנוסטלגיה מרמזת כאילו השתבש משהו יסודי מאז תקופת הילדות וכי צריך לחזור ולהתחיל הכול מחדש. קוראים שלי, אל תסמכו על הזיכרון. מנגנוני הזיכרון הפכפכים מאד ומסננים את הזיכרונות הבלתי נעימים, מצרפים זיכרונות חיוביים זה לזה, מתבלים בגוזמה ובמשאלות לב, ויוצרים תודעת עבר שיש לה תפקיד ספציפי: להגן מפני אימי ההווה.
לדעתי, ההתרפקות הנוסטלגית באה ממקום של חסר. ממקום של אין. במקום לראות את החיובי במציאות ובהווה, או במקום להסתכל באופן אופטימי קדימה – עוסקים בנוסטלגיה. זה קורה כאשר מתמקדים בחצי הכוס הריקה ובעצם מתייאשים ממה שנמצא בהווה או ממה שעשוי עוד לקרות בעתיד.
אני אשה מעשית. כאשר המציאות בחיי אינה טובה, אני חושבת איך לשנות אותה ולהיטיב אותה ואחרי המחשבה באים המעשים. כשעבדתי בהוראה ואחרי כמה שנים לא הייתי מאושרת שם יותר, עזבתי, חיפשתי ומצאתי מקור פרנסה אחר. ולא הייתי אשה אמידה, להיפך: תמיד התקשנו, בעלי ואני, לגמור את החודש. כשהעבודה החדשה לא עיניינה אותי יותר, עזבתי גם אותה לטובת מישרה אחרת. כשהגעתי לגיל ארבעים וחשתי לא ממוצה ולא עסוקה בעשייה משמעותית שמצמיחה ומעשירה אותי (רגשית), נפגשתי עם שני החברים הכי טובים שלי (רותי חברתי ובעלי ברוך) ודנו בי, ביכולות שלי, באהבות שלי, בתעודות שלי ובתום השיחה הגעתי למסקנה שאני רוצה ללמוד (אז התחלתי ללמוד הדרכת הורים). חזרתי לעבודה שלא כל כך אהבתי כדי לממן את הלימודים ולעזור בפרנסת המשפחה. ידעתי שזה זמני (מהן ארבע שנים מול שמונים שנות חיים?) והייתי מוכנה לשלם את המחיר של הווה לא אידיאלי, עבור העתיד שנראה לי וורוד.
זה כאילו אני מרכיבה משקפיים ורודים ודרכן מסתכלת על העולם. ברור שיש טרגיות, מוות של יקירנו מלווה אותנו, הריונות שלא הולידו תינוק, מלחמות שאפופות בפחד, עסקים שכשלו, מריבות שלא באו על פתרונן – זה ברור וגם אני חוויתי את כל אותם דברים שכתבתי כאן. אבל יחד עם זה, ההחלטה לראות את החיים כרגע דבר טוב, היא לגמרי בחירה אישית.
אני לא מתגעגעת לנשיקה הראשונה שלי. אני זוכרת אותה וזה זכרון תמים וחמוד, ולא יותר. אני לא חושבת שהנוער של פעם היה טוב יותר. נכון שיש היום יותר בני נוער אלימים אבל השאר טובים כבכל דור. אני מסתכלת באלבום התמונות של לפני שלושים ועשרים שנה ואני נזכרת בתום של אותן שנים ובמגע הרך של העור של ילדיי כשהיו תינוקות, אבל אני לא אומרת “אוי”, אלא נזכרת כמה טוב היה לנו אז ואיזה מזל שטוב לנו גם היום.
אני נגד נוסטלגיה. אני לא מתגעגעת למה שהיה לי או שלא היה לי, אני הולכת קדימה. אני מאמינה בעצמי, מאמינה בכמה אנשים שמלווים אותי בשבילי חיי, מאמינה בנוער של היום, מאמינה בקריאת רומנים וספרי הסטוריה, מאמינה שזה טוב לבכות בסרטים, מאמינה בלימודים ובעיקר בצמיחה אישית שאמורה לא להפסיק אף פעם.
