אני זוכרת את עצמי גננת צעירה. אוהבת ילדים מאוד, יודעת להכיל אותם, יודעת להקשיב להם, מבינה אותם גם אם הם אינם מדברים – פריקית של ילדים. ואני גם זוכרת ילדה אחת בגן שבתחושתי לא הצלחתי לרכוש את ליבה. לפחות כך חשבתי: שום דבר שעשיתי, והיה כפי שעשיתי עם כל הילדים האחרים, לא עבד איתה. היא הייתה מתלוננת שאני לא מספיק זמן איתה (נו, גננת עם עשרים וחמישה ילדים בגן), שהיא קיבלה את הצבעים אחרונה, שלא ראיתי כשהיא קראה לי, שאני נותנת לאחרים לפניה. בקיצור, אי שביעות רצון מתפקודי, מהיותי, ממה שהיה לי לתת לה.
השנה חלפה והקטנה עלתה לגן חובה ואני שכחתי אותה עם הזמן. אני בטוחה שגם היא שכחה אותי מזמן וכנראה לא באמת השפעתי על חייה, והנה מצאתי עצמי חושבת על זה היום. אז עוד לא ידעתי מה שאני יודעת היום. ולו ידעתי, הייתי עושה מה שאכתוב לכם כאן למטה.
תלונות כדרך ליצירת קשר
כשאומרים לילד “לא” – מקבלים תגובה. ילדים מתלוננים צומחים על הקשר והחיבור שיש להם עם ההורים, והתגובה שהם מקבלים היא בעצם הדרך שלהם ליצור קשר.
זה אולי נשמע מוזר, אבל לפעמים משפט שלילי הוא בסך הכול ניסיון לנהל שיחה. יש ילדים שהגרסה שלהם ל”בוקר טוב אמא, מה שלומך?” נשמעת כמו “איכס, הממרח הזה מגעיל”. מבחינתם זו פתיחה לשיחה.
כדאי להבין את זה, אבל גם לדעת לשים גבול. לא צריך להקשיב בלי סוף או להגיב באופן הגיוני ובמענה ישיר, אלא לזהות את הצורך בקשר ולבחור איך להגיב.
למה זה מתיש אותנו
כשיש בבית ילד מתלונן כרוני, זה יכול להיות סוחט מבחינה רגשית. אותו ילד יכול להיות גם מתוק, מצחיק ואוהב, אבל הנטייה שלו להתלונן בולטת כי היא שואבת הרבה אנרגיה.
כאן כדאי לעצור רגע ולשאול את עצמנו: למה זה מפריע לנו כל כך? על אילו כפתורים זה לוחץ? האם גם אנחנו נוטים להיות ביקורתיים ומתלוננים? האם מה שמפעיל אותנו זו הדאגה שזה יהיה סגנון האישיות שלו בעתיד?
לפעמים התנהגות הילדים היא מראה והיא לא תמיד מראה נעימה. אבל דווקא שם יש לנו הזדמנות לבחור איך להגיב.
“אני שונא את המשפחה הזו!” – מה עושים?
ילדים מתלוננים משתמשים לפעמים בשליליות כדי להפעיל את כל הסביבה. לפעמים זו תגובה אוטומטית, בלי כוונה להכאיב, ובמקרים אחרים זו דרך לנסות להשיג שליטה ותשומת לב.
התפקיד שלנו כהורים הוא לא להיגרר פנימה. אם נגיב בכעס נגדי, למשל “מה לא בסדר איתך? אתה מקלקל לכולם את הארוחה”, אנחנו בעצם מחזקים את הדינמיקה.
במקום זה, כדאי להציב גבולות ברורים: “לא עכשיו בבקשה, אנחנו מנסים ליהנות מהארוחה” או “אם הארוחה לא מוצאת חן בעיניך אתה יכול לבחור ללכת לחדר ולעשות משהו אחר”. כך הילד מבין שיש גבול ברור להתנהגותו, מבלי לשדר לו שהוא עצמו “לא בסדר”.
מתבגרים מתלוננים – למה זה קורה?
בגיל ההתבגרות התמונה מתחדדת עוד יותר. ילד שהתלהב בעבר וצעק “אמא, תראי איזה יופי” מרגיש פתאום שזה מביך. שהוא בעצם לא צריך את תשומת לב הוריו. אבל מכיון שהוא כן צריך, וזה צורך פסיכולוגי שאינו עובר עם הגיל, הוא יתנהג אחרת, ואם יודיע שהאוכל לא טעים ושהבית מעצבן – זו הדרך שלו גם לשמור על קשר וגם לשמור על מרחק. להתלונן.
חשוב להבין: תלונות של מתבגר הן לא בהכרח ביטוי של כפיות טובה או חוסר חינוך. לעיתים זו הדרך היחידה שלו להגיד “קשה לי, אני צריך שתראו אותי”. המתבגרת נמצאת בשלב שבו היא בודקת את הגבולות שלה, נפרדת מהילדות ומנסה לבנות זהות עצמאית. התלונות הן כמו חומת הגנה שמאפשרת להם להתרחק מעט מההורים, מבלי לחשוף את הרגשות האמיתיים שלהם.
הבית הוא המקום הבטוח ביותר לפרוק. בחוץ הם צריכים להיראות חזקים, עצמאים, “מגניבים”. בפנים, מולכם, הם מרשים לעצמם להתפרק ולהוציא את התסכולים דרך תלונות. לכן לא כדאי לקחת את זה אישית. זו לא הכרזת מלחמה נגדכם, אלא ביטוי של קושי או צורך בעצמאות.
איך מגיבים למתבגר מתלונן?
כשהבן או הבת שלכם זורקים הערה כמו “האוכל מגעיל” או “אני שונא את הבית הזה”, הדבר הראשון שמתחשק הוא להיעלב או לכעוס. אבל כאן חשוב לפעול הפוך מהאינסטינקט.
במקום להיכנס למאבק, נסו לראות את מה שמסתתר מאחורי המילים. לפעמים מספיק משפט קצר כמו “אני מבינה שאתה כועס” או “אני שומעת כמה שלא נעים לך”. תגובה כזו לא מסכימה עם התלונה, אבל גם לא מזינה את הכעס. היא משאירה את הדלת פתוחה לקשר.
אפשר במקביל להציב גבול ברור: “ולמרות שזה לא טעים לך, לא מדברים כך בארוחה” או “ולמרות שאני מעצבנת לעיתים, אני לא מוכנה שידברו אלי בצורה כזו”. גבול שקט ונחוש, בלי דרמה מיותרת.
איך מציבים גבול בלי לפגוע
הנטייה הטבעית שלנו היא להגיב בחריפות: “מה לא בסדר איתך? אתה מקלקל לכולם את הערב” או אפילו “אתה שונא אותנו ורע לך פה? לך תמצא לך משפחה אחרת”. ברור שתגובות כאלה פוגעות ומעמיקות את הפער.
הדרך הנכונה יותר היא להפריד בין הילד לבין ההתנהגות. לומר בבירור שההתנהגות לא מקובלת, מבלי לשדר לו שהוא עצמו דחוי. למשל: “אני לא מוכנה לשמוע את זה עכשיו. אם אתה כועס, תוכל ללכת להירגע בחדר ולחזור פחות סוער וכשיהיה נעים לכולנו לדבר”.
לפעול בניגוד לאינטואיציה
זה לא פשוט. לפעמים התנהגות מתלוננת של ילדים ובמיוחד של מתבגרים היא כמו מגנט שמושך אותנו פנימה. האתגר האמיתי הוא להישאר בחוץ.
מה כן? להקשיב, אבל לא לשתף פעולה עם התלונה עצמה. לשדר לילד שאנחנו רואים אותו ושומעים אותו, אך לא מאבדים את עצמנו בתוך הרגש שלו. להציב גבולות בשקט ובנחישות, ובו זמנית להמשיך לאהוב ולחזק התנהגות חיובית בכל הזדמנות. לתת לגיטימציה לרגשות אבל לא להתנהגות.
ילד מתלונן הוא לא ילד “מקולקל”. התלונות הן דרכו לתקשר, לפרוק, להפעיל אותנו, לבדוק גבולות ולהרגיש שהוא קיים. התפקיד שלנו כהורים הוא לפעול הפוך מהאינטואיציה הרגשית והילדית: לא להיבהל, לא להחזיר בשליליות, אלא להציב גבול רגוע ולהמשיך לאהוב.
כשאנחנו מצליחים לא להיגרר פנימה אלא לשים גבול ולשמור על קשר חם ואוהב, אנחנו גם מגנים על עצמנו וגם נותנים לילד את הביטחון שהוא זקוק לו כדי לגדול ולהשתנות.
