בשבוע שעבר ביקרתי אצל נכדיי. הגדול, שהיה קטן עד לפני שלושה חודשים, כמעט בן שלוש, ישב ושיחק עם המכוניות שלו. הילד הזה, למרות הבובות שהושמו לפניו ולמרות עגלת הקניות שקניתי לו, מעדיף לשחק עם מכוניות. קומביין מקסים אותו, ג’יפ המר מפליא אותו וטרקטור גורם לו לחצי אקסטזה. הוא גם יודע מה הוא יהיה כשיהיה גדול: פיליפיני. למה? כי הם נוהגים בטרקטורים. ברור לכם שזה ילד של כפר, לא? אז יושב הקטן/גדול הזה ומשחק ונדמה שמרוכז בעצמו, אבל בטוח שומע את אמא שלו ואת סבתא שלו מצקצקות ומשמיעות קולות טפשיים אל מול פניו של אחיו בן השלושה חודשים. “תיראו, נשבר לי הגג של המכונית” הוא אומר ואנחנו, למורת רוחו צעירת השנים, לא עונות לו. מה לעשות? היינו באמצע השתטות ונסיון להוציא חיוך וגרגור מהתינוק. “תיראו” הוא צרח בקולי קולות “נשבר לי הגג של המכונית” ואז זכה להערה של “אתה יודע שלא צועקים. זה לא נעים לנו”.
סצינה מוכרת כמעט בכל בית, נכון? אני, שכבר גמרתי את חינוך ילדיי ויכולה להרשות לעצמי חיוך קטן (מוסתר בליבי) וגם כמובן מבינה מאיפה באה לו הצעקה הזו, נזכרתי בניסוי המרשמלו.
בשנות השבעים התחיל ניסוי באוניברסיטת סטנפורד, על ידי החוקר וולטר מישל, מחקר שמוכר כיום כניסוי המרשמלו. הניסוי הזה נערך על ילדים בני שנתיים, שלוש וארבע והיו לו הוראות פשוטות: כל ילד וילדה הוכנסו (כל אחד לחוד) לחדר, שבו היו רק שולחן וכסא עליו התיישבו הילדים. על השולחן מולם היתה צלחת עם מרשמלו אחד. מבוגר שהיה שם אמר לילדים (כל אחד בתורו) שהוא יוצא רגע מהחדר ובזמן זה יכול הילד לאכול את המרשמלו, “אבל”, הוסיף המבוגר, “אם תחכה עד שאחזור ולא תאכל את המרשמלו, תזכה לקבל שתי חתיכות”.
תשמעו, זה לא פשוט. התברר ששניים מתוך כל שלושה ילדים לא הצליחו להתאפק ואכלו את המרשמלו. היו ילדים שלא הצליחו להתאפק בכלל והיו אחרים שחיכו דקות ארוכות עד שנשברו ואכלו. שליש מהילדים התאפקו והתאמצו ולא אכלו את המרשמלו. רואים אותם מריחים, ממששים ובוהים במרשמלו, אבל לא אכלו אותו לפני שהמבוגר חזר (דרך אגב – אלו היו הטכניקות שלהם להסיח את דעתם מהמרשמלו המגרה שהיה מונח מולם).
ככל ניסוי רציני, חזרו החוקרים אל אותם ילדים 14 שנים מאוחר יותר. הילדים כבר היו בסוף לימודיהם בתיכון והחוקרים רצו לבדוק הכישורים החברתיים והלימודיים שלהם. התברר שהילדים שהצליחו להתאפק ולא לאכול את המרשמלו, הראו יכולות חברתיות ולימודיות מפותחות, הרבה יותר מאשר הילדים שלא התאפקו ואכלו את המרשמלו. בנוסף, הילדים שהצליחו להתאפק, מה שהיום אנחנו קוראים “לדחות סיפוקים”, גדלו להיות בוגרים שהתמודדו טוב יותר עם תסכול ולחץ.
המחקר הזה מאשר את מה שאני חושבת ומנסה ללמד הורים: תנו לילדים ללמוד להתמודד עם תסכול, כי זה ייטיב עם חייהם בעתיד. להגיד “לא” לילדים לא רק מלמד אולם נקודתית להתאפק, אלא בונה בתוכם יכולת לשאת תסכול, שהרי איתו יצטרכו להתמודד במשימות החיים שלהם (אהבה, עבודה וחברה).
יש כל כך הרבה סיבות שגורמות לילדים להיות מתוסכלים: הם לא זכו בפרס בתחרות תחפושות. הם צריכים להתחלק במשאבי ההורים (תשומת לב במיוחד) עם אח או אחות שלא רצו בכלל (וגם אם רצו, הם הבינו את המשמעות של זה? ממש לא). הם לא התקבלו לחטיבה שרצו. הם לא הכי מקובלים בכתה. לא לוקחים אותם לאן שהם רוצים ולוקחים אותם גם אם הם לא רוצים. המורה לריקוד אמרה לה שהיא מגושמת (זה מה שאמרה לי המורה שלי לבלט כשהייתי בת שבע ולא אשכח את זה כל חיי) וחבר שהיא אהבה אהב את חברה שלה ולא אותה. בקיצור, סיבות לתסכול יש המון והאם אנחנו מכינים את ילדינו להתמודד עם זה בלי להישבר?
כשראיתי את הנכד שלי מתפרץ ידעתי שהוא עדיין לא מסוגל לווסת את רגשותיו. הוא כעס, או אולי דאג, ולכן צעק, אבל הייתי גאה בביתי שלא הרגישה רגשות אשם על זה שלא הגיבה מיד לפנייה הראשונה שלו אליה. וזה לא שהיא לא הגיבה כי חשבה על התפתחותו הרגשית, אלא כי זה היה המצב באותו רגע: היא הייתה עסוקה ולפעמים כשאנחנו עסוקים אנחנו לא שומעים טוב, או לא מגיבים מיד. חוסר התגובה הזה ייצר אצל נכדי המתוק תסכול, אין ספק, אבל רק אם אמא שלו (וגם סבתא שלו המרשעת) לא יקפצו לכל קריאה שלו, הוא ילמד להתאפק, לווסת את רגשותיו, להתאמן בחיים בשלום עם רגשות לא נעימים שלו.
אני זוכרת את עצמי כאימא צעירה, מטופלת בארבעה ילדים, ואין ספק שלא היה לי זמן רב לכל אחד מהם. זו הנאה נפלאה, משפחה כזו גדולה, אבל יש לה מחיר, גם לאימא ולאבא וגם לילדים. הרווח, לדעתי, גובר פה על ההפסד. הילדים שלי גדול בידיעה שיש עוד אנשים בעולמם שלעיתים גוזלים מהם זמן אמא, או משאבים כלכלים, או פניות ריגשית בדיוק ברגע בו הם רוצים בה – אבל אני לא דאגתי להם. אני הייתי בטוחה שאני יכולה לסמוך על כוחם וחוסנם הרגשיים וכי אני מכינה אותם לחיים.
בסיכומו של יום, מה אנחנו מאחלים לילדים שלנו? שיהיה להם טוב בחיים. לא טוב שאנחנו מכינים להם, אלא טוב שהם יכולים לייצר עבור עצמם. ובטוב הזה יש גם את היכולת לשאת תסכול.
אז נכדי המתוק, שעוד לא בן שלוש, כבר מתמודד עם רגשות לא נעימים של גזל (זמן אמא ואבא), של תסכול (שפתאום יש לו אח שלוקח ממנו תשומת לב), של כעס (שהחיים לא הוגנים) ושל עוגמת נפש. אבל אני בוטחת בו. הוא יהיה בסדר, כי לצד כל זה גם אוהבים אותו מאד (ומראים לו את זה), גם מספקים לו את צרכיו החומריים והפסיכולוגיים וגם אומרים שהוא פשוט נהדר.
