ביולי לפני כך וכך שנים, נפרדתי בשדה התעופה מבני, מכלתי ומשני ילדיהם. הם עברו לארצות הברית לשנתיים. כלתי קיבלה מלגה ללימודים ובני חשב, כמותה, שלא מחמיצים כזו הזדמנות, והמשפחה עברה.
אני זוכרת שחברה אמרה לי “תתכונני לבכות”. למה? שאלתי, “כי את יודעת מתי הם עוזבים ואת לא יודעת מתי הם חוזרים”. עוד שנתיים, אמרתי לה, “לא יקירה, זה יהיה יותר” היא ענתה לי.
ואכן, זה היה יותר. כפול בזמן. ארבע שנים. אני זוכרת את רגע הפרידה: הורי כלתי, אחיי כלתי, בעלי ואני, ומשפחת בני העוזב – כולנו יחד בתהליך הבידוק, הצ’ק אין, החיבוק האחרון, התמונה האחרונה, החיוכים ואיחולי ההצלחה, ובליבי צביטה של “ואוו, זה יהיה רחוק, מתי נפגש? מה יקרה לקשר? איך אשאר סבתא משמעותית כשעיקר הקשר יהיה דרך סקייפ ותמונות בווצאפ?”
הם חזרו ישר לתוך המלחמה. עזבו נכדה בת שש ונכד בן שלוש וחזרו נכדה בת עשר, ממש נערה בתחילת גיל ההתבגרות, נכד בן שבע ונכד חדש בן שמונה חודשים. אז נכון שראיתי את הילדים גדלים ונכון שמידי פעם, כשהיה להם חשק או אינטרס, הם גם דיברו איתי בסקייפ, אבל אלו היו ילדים שונים. שונים, כי שניהם יודעים אנגלית שוטפת ושמים אותי בכיס הקטן, שונים כי שניהם יודעים לקרוא ולכתוב מה שעושה אותם ספקי וקוני מידע כמעט כמו המבוגרים, שונים כי אצל הנערונת כבר עובדים ההורמונים ואצל בן השבע יש מנהגים אמריקאים של נימוס, המתנה סבלנית לתורו, אהבה עזה לקטשופ ועקשנות למצוא את המילים בעברית שחסרות לו (בלי לקבל עזרה מאיתנו).
ויש את האפרוח בן שמונת החודשים. לקראת הקשר איתו עלו בי הרבה תהיות, מתוך הידיעה שהוא לא מכיר אותי ואני לא מכירה אותו. נכון שפגשתי בו כשהיה בן שבועיים, ונכון שהוא ראה אותי מידי פעם בסקייפ ואולי אפילו הכיר את קולי, אבל התינוק בעצם לא מכיר אותי! ואיך הוא עם זרים? והרי אני זרה לו. ואיזה מן תינוק הוא בכלל? רגיש, עקשן, מתחבר בקלות או לאט, בוכה הרבה או מחייך הרבה, יסכים שאקח אותו על הידיים ברגע שאראה אותו או שלא? המון שאלות שעברו במוחי והן שהיו הכי משמעותיות לי, והאמת? הכי הפחידו אותי. ידעתי שעם הגדולים אתחבר שוב מהר, כי יש לנו היסטוריה מצוינת מהשנים שטרם נסיעתם לחו”ל, ואילו הקשר עם הקטן היה מסתורי בעיני.
כשנסענו לשדה התעופה כדי לפגוש את משפחת בני חוזרת, כששוב היינו שם הורי כלתי, אחיה ואנו, החלטתי בתוך תוכי שקודם כל אחבק את נכדיי הגדולים ואחייך ואשמח אליהם ואקשיב לחוויות הטיסה הארוכה, אחר כך אחבק ואנשק את הוריהם ובסוף, אחרי שאתן לאלון התינוק שהות להסתגל לרעש, לאנשים הזרים שמקיפים אותו ולידיים שנוגעות בו – רק אז אפנה אליו באופן אישי ואגיד לו שלום.
וכך היה. אני זוכרת את הרגש שעבר בי כשנגשתי אליו “להציג את עצמי” לראשונה והוא מוחזק בידי אימו. לא להאמין, אבל היו בי חששות. כל כך רציתי שיהיה בינינו קשר טוב, שלמרות כל הביטחון שיש לי ולמרות הידיעה שאני יוצרת קשר מצוין עם ילדים, למרות כל זאת חששתי שנכדי הפעוט לא ירצה אותי, לא ירצה לבוא אלי ולהשהות בין זרועותיי.
בקיצור – הוא הסכים. ואני מסבירה את הסכמתו לבטוח בי ולבוא אלי אחרי פחות מעשר דקות שראה אותי לראשונה בחייו – בדרך בה גדל בין הוריו לאחיו הגדולים. התינוק הקטן הזה, בן שמונה חודשים בלבד, נותן אמון באנשים. רגע לפני שאתם זועקים שזה עלול להיות מסוכן, בואו נזכר שהוא עוד לא בן שנה וכי יש עוד עבודת חינוך רבה להשקיע בו כדי להכיר את העולם ואת סכנותיו. בינתיים מותר לו להיות תינוק נותן אמון. זה לדעתי תינוק עם בטחון עצמי טוב. זה תינוק שגדל באווירה של “אין לחץ, אם אני משאיר/ה אותך אצלה/אצלו/אצלם זה כי אני סומך/כת עליהם ואתה יכול להיות שקט, תבטח בי ובהחלטות שלי (של אמא ואבא, כמובן), לך קדימה, יש לך את זה, תסתגל, אני סומכת עליך שאתה יכול”.
נכון שיש כל מיני סוגי ילדים. אני כן מאמינה ב”ניצוץ האלוהי” שיש בכל תינוק/ת שנולד/ת. ואני בעיקר מאמינה במסרים, חשאיים עד כמה שיהיו, שהורים מעבירים לילדיהם. מי שחושש לילד (תזהר, אל תלך, אל תיקח, אתה לא יכול, אמא תעשה לך, אמא תגן עליך) יותר מידי – יש סיכוי גדול שיגדל ילד שיאמין שכוחות דלים ושהוא זקוק להשגחה אין סופית. ומי שאינו חושש לילד (תנסה, תיכף תירגע, אמא כאן אבל לא לוקחת אותך כרגע, אבא לא נותן), שומר עליו אבל גם מאפשר לו להתנסות, להתקדם, להיכשל, ליפול – יש סיכוי גדול שיגדל ילד שיאמין שיש לו כוחות וכי הם אלו אשר יכתיבו את חייו.
כמה אני שמחה שאלון דליות הוא ילד שבוטח בעצמו ולכן היה מוכן, כבר עשר דקות לאחר שהכיר אותי לראשונה בחייו, לבוא לבין זרועותיי, לאכול עוגה של שדה תעופה שנתתי לו, לחייך אלי ולא לבכות שאשה זרה מטפלת בו.
מי ייתן וכל ילדינו יחזרו הביתה וכי תמיד יהיה להם בטחון עצמי חיובי ואמונה בכוחותיהם.
