רק לא לקלקל

“אתה חייב להסביר לבן שלי על מערכת השמש, הוא רק בן ארבע, וכזה גאון, הוא כבר יודע שהירח הוא גרם שמיימי שסובב סביב כדור הארץ…” חברה אחרת מספרת בגאווה: “בגן שלנו הילדים כבר יודעים חיבור וחיסור”!  -“והבן שלי בגיל שנתיים כבר ידע את ה- ABC”

ומה רע בכך שנסביר לילד בן ארבע על מערכת השמש?  שנלמד אותו עוד ועוד? ברור שאין רע בכך. ילדים הם סקרנים מטבעם. הנושא שעולה כאן, הוא לא בסיפוק ידע לילדינו, בהרחבת יכולות הלימוד שלהם, שכידוע- בגיל צעיר מתפתחות בצורה מופלאה. הדיון הוא בפן האחר של הלמידה, ובמה שמזִין אותה בצורה הכי מתאימה בגיל הרך: דמיון משחק וחוויה.

אם נתבונן על הצרכים האמיתיים והעמוקים יותר של הילדות המוקדמת (עד גיל שש) , נגלה שהקניית ידע, שכאמור- כבודו במקומו מונח, “גוזלת” מהמרחב הנחוץ להבשלה מלאה של נפש הילד- מרחב בו הוא מעכל את הסובב אותו דרך חוויות, באמצעות הדמיון והמשחק.

ב”שמלת השבת של חנה’לה”, הירח המגלה חמלה והערכה לילדה הטובה, ומבהיר באור יקרות את שמלתה המוכתמת – הוא הרבה יותר משמעותי לילדים בשלב זה, מאשר הירח מויקיפדיה, שמסתובב סביב כדור הארץ. ילד צעיר חווה דרך רגשות ודמיון. העולם סובב סביב תחושותיו והשלכותיהן על כל הסובב אותו.  הירח צוחק, הבובה בוכה. הדובי מפחד, זה לא אני!

עלינו לזכור שגם בימינו, ימי המסכים והפצצת המידע , הילדים רואים את העולם אחרת מאיתנו המבוגרים. הילד נמצא בין שני העולמות: העולם המציאותי ועולמו הלא מציאותי. הדמיון עבור הילד הוא לא “סתם משחק”. הוא חיוני לבניית אישיותו המתגבשת. ניצני החשיבה מתחילים בזיקוקי דינור של דמיון. הילד משליך עליו את עולמו הפנימי. ככה הוא יכול לעוף, להיות אריה, אסטרונאוט, אמא/אבא, שוטר… בעצם הוא בורא עולם ומפתח כוחות ויכולות שהם הגרעין הפנימי של אישיותו.

כאשר זה נמנע, מי לא מכיר את התוצאות: “משעמם לי…” נכון, צר לי. לא בניתי עולם פנימי. אין לי דמיון, אני לא יודע לראות במקל שרביט, בארגז בית. (בנוסף- לצערנו, דבר לא יוכל להתחרות בשפע האפקטים של המסכים. מי שמתרגל למסך שמספק ים של ריגושים המציפים את החושים, אבן ומקל יראו לו כשום כלום)

ההתפתחות נבנית נדבך על נדבך. אי אפשר להקדים את המאוחר. לאחר שבילדות המוקדמת הלבנים בונות יפה את התשתית של עולם בו השליטים היו הדמיון, החוויה והמשחק, מגיע בגיל 6-7 תור הנדבך הבא, של כוחות הלמידה המופשטת יותר- קרוא וכתוב, חשבון, וכך הלאה. כל דבר בעיתו.

וכשהשלבים לא מתקיימים  בעִתם, יקרה מה שקרה לפרפר בסיפור, שנורא רצה כבר לצאת מהגולם ולעוף. הוא לא רצה לחכות עד שיסתיים שלב גידולו, שבר את הגולם ויצא. אך כנפיו היו חלשות, וכאשר הוא עף, הוא נפל ולא החזיק מעמד.

אין צורך למנוע מילדים מידע, הרי הם שואלים “למה ולמה ולמה” ורוצים לדעת. זה נפלא. פשוט, בואו נזכור לאזן. כל שלולית או עץ לטיפוס יתרמו לילדינו יותר ממאה נקודות במשחק מחשב של הגאון הקטן.

גם אם הילדים שלנו נולדו במאה ה-21, “אבות המזון” להתפתחות נפשם הילדית נותרו זהים מאז ומעולם:

• רגש ומגע (תמיד-חום ואהבה)
• דמיון, משחק ופנאי– בניית עולם פנימי
• למידה מחיקוי של הסובב- אני אמא קטנה- מנשקת את הבובה כמוה? צועקת כמוה? (:
• התפתחות של היכולות הגופניות- לרוץ, לטפס, לדלג
• גילוי העולם דרך החושים- לשחק בחול, לראות ולשמוע ציפור, לחוש את טיפות הגשם

כמה טוב לילד להתבונן בהשתאות על הירח הצהוב שתלוי שם בשמיים, בלי לדעת גאוגרפיה ופיזיקה עדיין. זה רק יזיק לו להתפעל ולתהות על מסתוריי עולמו הטרי. עולם בו הפרחים, החיות, הכוכבים, הקשישה במטפחת, כולם הופכים בעזרת דמיונו לחלק ממנו. האם נותר בעולמנו מקום לפיות, גמדים, מכשפות, לחבר דמיוני? או שרק בתוך המסכים?…