כשהסתיימה מסיבת הנישואין ואתם ישבתם וספרתם את הצ’קים שקבלתם, לא קיימתם דיון על החזון ההורי שלכם. אני צודקת? כמעט אף אחד מאיתנו לא ישב לשיחה עם בן או בת הזוג והחליט על דרכי החינוך של הילדים שיגיעו בעתיד
עושים את זה בלי לחשוב. נוקטים בשיטות חינוך בלי לשים לב לזה בכלל. יש הורים שמפנקים, יש הורים שמגוננים על הילדים, יש הורים המשתמשים בלחץ או בביקורת כדי להניע את ילדיהם לפעולה, יש הורים שאינם מציבים גבולות ויש הורים המציבים גבולות רבים. כל אחד מאותם הורים נוקט בעצם בשיטה אשר נכונה לו, אשר נראית לו, אשר הוא חושב שהיא זו אשר תגרום לילד אושר ואשר תבנה אותו כאדם טוב ושטוב לו.
אציג לפניכם כמה שיטות חינוך שכיחות, את הרציונל של כל אחת מהם ואת השפעותיהן האפשריות על הילדים:
פינוק: הורה מפנק הוא הורה שחושב שהילד אמור לקבל את כל רצונו כדי לא להעצב, כדי לא לקנא, כדי לחשוב שהוא הראשון במעלת חשיבותו במשפחה ואולי אפילו ביקום. הורה כזה חושב שאם הילד יקבל את כל מה שהוא רוצה הוא יהיה מאושר יותר. הילד, לעומת הוריו, מפרש את התנהגות ההורים כ”כנראה אני מיוחד והכל מגיע לי”. הוא מתרגל שכל בקשותיו מתמלאות, הוא מתרגל לרעיון שהוא מורם מעל כל אחד אחר והוא מרגיש כמו נסיך. לפעמים מרגיש מצוין ושמח ולפעמים מרגיש כאילו לא קיבל מספיק. כבר מגיל צעיר מבקשים ממנו לעמוד בגבולות (בגן ובבית הספר ואחר כך בעבודה וכו’) והוא לא מוכן לקבל גבולות של אחרים, כי הרי הוא הקובע בעולמו. הוא מתידד רק עם מי שמוכן לשאת בכל שגעון שלו והוא חושב שאם איננו מקבל את חפצו אז כנראה לא אוהבים אותו. אהבה, בעיניו, היא לתת לו את כל מה שהוא רוצה. ערכו מותנה בהרגשה שהכל צריך להיות לפי דרכו אחרת זה רע, ולרע הוא לא מוכן. כמבוגר הוא תמיד יאמין שהדשא של השכן ירוק יותר. הוא לא יהיה שבע רצון כי תמיד יהיה עוד משהו שהוא ירצה אבל לא יוכל לקבל. הוא ינסה לרומם עצמו מעל אחרים אבל המורה והבוס לא יחשבו שהוא מרומם. הוא יסבול ויהיה עצוב ולא יבין למה העולם לא מסביר לו פנים.
חסות והגנת יתר: הורה מגונן מידי הוא הורה אשר חושב שהחיים קשים ומלאים מכשולים ולכן יש לגונן על הילד ולהטיל עליו חסות כדי שלא יכאב, לא יפצע (פיזית או נפשית), לא יצטרך להתמודד עם מכשולים וכי החיים כבר ילמדו אותו. “הוא עוד יספיק להיות בצבא. בינתיים אני אשמור עליו מכל משמר”. הילד אשר חש את הוריו נמצאים סביבו כל הזמן, מקיפים אותו, עושים עבורו, מבררים אם לא קשה לו, מרחמים עליו, מוותרים לו, אוסרים עליו לטפס, לקפוץ מגבוה, ללכת לבד – מאמין בסיכומו של דבר שכנראה הוא באמת שביר מאד ולא מסוגל להתמודד עם העולם “עובדה, הם צריכים לעשות זאת עבורי. והרי ההורים יודעים הכי טוב”. הילד גדל בידיעה שהוא חלש וללא יכולות וצריך הגנה שוטפת. דרך אפשרית אחת להתנהגותו היא שהוא ימנע מלפעול, ימנע מלקחת סכונים, ימנע מלנסות ועלול להיות מפוחד כל חייו. דרך אפשרית נוספת היא שהוא יבין שהצרו את צעדיו ולכן עלול להחליט לשבור את הכלים וללכת לכיוון האקסטרים.
חוסר גבולות: הורה שאינו מציב גבולות חושב שהילד צריך לגדול בתחושה של חופש. הוא חושב שהחיים ילמדו את הילד את גבולותיהם וכי הדרך לנסוך בילד תחושה של בחירה חופשית הינה על ידי כך שלא יגביל אותו אלא יתן לו לחוש כנפש חופשייה. הורה כזה ימצא עצמו תוך שנה וחצי, שנתיים, מציב לילד גבולות כי אי אפשר בלי. אי אפשר בלי להגביל ילד מלרוץ לכביש, או למשוך את העציץ הכבד, או לא להרביץ לשכנה, או לא להכנס לים הסוער ואז הילד עלול לחשוב שמצרים את צעדיו באופן גס. או שיחשוב שנתנו לו תחושת חופש כוזבת ויהיה מאוכזב ויחוש נבגד, או שיתריס אל מול ההגבלות.
הורות לא ממוקדת: הורה שמבין שיש צורך בזמן איכות עם הילדים. הורה שעושה מאמצים רבים כדי להיות עם הילדים בגינת השעשועים או במשחקים על השטיח, אלא שתוך כדי השהות עם הילד, ההורה עסוק בהתקשרויות חברתיות: שיחות טלפון, שליחת הודעות, כתיבת פוסטים בפייסבוק, צילום הילד וקריאת מיילים. הילד נמצא מול הורה נעדר. ההורה שם אבל איננו שם. המצב גרוע יותר מאשר לו ההורה לא היה שם בכלל. תחושת הילד היא ש”אני מול הפנים שלה אבל היא לא רואה אותי”. שתי התנהגויות של הילד אפשריות כאן: להשתתק, לדעת שאין טעם להשמיע קול כי לא רואים ולא שומעים אותו ומכאן מגיעה ההבנה שאני די אוויר ושאני צריך להסתדר לבד כי להורים אני לא ממש חשוב. האפשרות השנייה היא שהילד ילמד לייצר מצבים אשר יאלצו את ההורה לשים לב אליו (וכאן דמיונו של הילד עולה על כל מציאות).
מילות הקסמים בחינוך הינן איזון ומינון. קצת פינוק זה טוב. קצת הגנה וחסות זה חשוב. קצת גבולות זה מצוין ומידי פעם להיות עסוקים בענינים שלנו זה טבעי. ברגע שזה הופך להיות שיטה קבועה, יחידה ומתמשכת – כאן הבעיה. מיזוג בין כולן יביא ברכה.