עונש הוא תגובה של ההורה למעשה לא ראוי של הילד, תגובה שאין לה שום קשר הגיוני למעשה עצמו
דרכי החינוך רבות: לעיתים מגבילים, לעיתים מאתגרים, לעיתים מוותרים ולעיתים דורשים, ולאורך כל הדרך גם אוהבים ללא תנאי. לעיתים לחנך זה להגיב באופן כזה שילדים ילמדו מהנסיון של מעשיהם והתנהגותם, שיפיקו לקח, ש”זה יעלה להם” ואולי אפילו שיסבלו כדי להבין לא לעשות זאת שוב. ואיך עושים זאת ההורים? מענישים.
עונש הוא תגובה של ההורה למעשה לא ראוי של הילד, תגובה שאין לה שום קשר הגיוני למעשה עצמו. למשל: הרבצת לאחותך אז לא תראה טלויזיה. או: התחצפת לאבא אז לא נקנה לך את מה שהבטחנו. או: שפכת את המיץ אז תכנס לחדר. עונש גם לא יעיל כי הוא לא עוזר. נכון שבאותו רגע בו הילדה נענשה היה בבית “שקט תעשייתי”, כי הילדה התחילה לבכות או לבקש סליחה או פשוט להסתגר בחדרה, אבל למחרת חזרה התנהגותה הרעה ושוב אתם מוצאים עצמכם מענישים.
עונש יוצר מרירות, יש ויכוחים על חומרתו, הילדים טוענים שזה לא הוגן (והם צודקים) ושאתם לא צודקים, אתם מקשיחים את עמדתכם, האווירה עכורה והמצב חוזר על עצמו שוב ושוב. לא רק שלא השגתם את המטרה והילדה לא למדה אלא שאף העמקתם את הריב והסכסוך.
יש להחליף את העונש הלא הגיוני בתגובה הגיונית. כמעט לכל התנהגות יש תוצאה. או שהיא טבעית: קפצתי עם הכוס המלאה והכל נשפך לי. או שהיא הגיונית: העלבתי מישהו ולכן הוא לא מדבר איתי.
בתוצאות טבעיות אין אפשרות להשתמש. אי אפשר להפעיל אותן: הן פשוט קורות. כדור שעף לכביש עלתה עליו מכונית והוא התפוצץ ואין לי כדור יותר. שכחתי את הכריך בבית ולכן הייתי רעב בבית הספר. אחרתי לקום והחמצתי את ההסעה ולכן אקח אוטובוס ואאחר לכתה. זה קורה בטבעיות ואתם צריכים להניח לזה לקרות. לא לפצות את הילד, לא לקנות כדור חדש, לא לכעוס, לא לצעוק, להשאר ענינים ולתת לילד להסיק את המסקנה ההגיונית שנובעת מתוך התוצאה הטבעית שקרתה פה. הוא יהיה עצוב או מתוסכל או פגוע או כועס, אבל הוא ילמד מהמציאות ומבלי שאתם קלקלתם את היחסים איתו.
תוצאות הגיוניות הן מה שאתם עושים. הן התגובה שלכם, ההורים, אשר מתערבים בעקבות המעשה הרע, כי כנראה אין לו תוצאה טבעית שיכולה ללמד את הילד. בתוצאה ההגיונית אינכם מנסים להעניש אותו או לגרום שיהיה לו רע או “לתת לו לשלם” עבור מעשיו הרעים אלא שומרים על הקודים החברתיים ועל ערכי המשפחה.
מה שעליכם לעשות זה לחשוב ולהיות יצירתיים. זה לא יקרה כשאתם כועסים ועליכם לזכור שאין לכם מלחמה עם הילדים אלא שאתם רוצים ללמד אותם מתוך נסיונם. למשל: הילד מתפרע בקניון. התוצאה ההגיונית היא להודיע לו שבהתפרעות הבאה אתם כולכם חוזרים הביתה כי ההתפרעות שלו מביכה ומביישת אתכם ואתם לא רוצים להשאר שם. הילדים האחרים משלמים מחיר, נכון, אבל במשפחה כולנו ערבים זה לזה. כמובן שאם הודעתם – גם תפעלו. וכך, כמה פעמים, בעת יציאה לקניון, הפסקתם את הבילוי רבע שעה אחרי שהגעתם לשם. אספתם את הילד, צעדתם למכונית, חגרתם אותו ונסעתם הביתה. הוא לא בעונש. אתם לא במלחמה. בבית הוא יכול לקחת מעדן או לראות טלויזיה. אחרי כמה פעמים כאלה הילד יבין שהוא הינו היחיד אשר קובע אם יהיה הבילוי בקניון או לא. ואם הוא אוהב את הבילוי ואם הוא יודע שרק שם מקבלים פיצה או גלידה או מתנה קטנה, הוא יתאפק מההתפרעות שלו כדי שלא תקחו אותו הביתה. הגיוני!
דוגמא נוספת: המתבגר מתחצף מאד. אתם מודיעים לו שיחס הוא עניין הדדי וכי אחרי חודשים של התחצפות וחוסר כבוד אליכם פשוט אין בלבכם רצון להיות נחמדים. אתם פגועים. אתם מרגישים מנוצלים ומזולזלים ולכן מהיום אינכם מסיעים אותו לחוג. הוא יכעס ואתם תבקשו את סליחתו אבל לא תסיעו אותו. פעם, פעמיים, שלוש, הוא יסע לבד באוטובוס או יתאם עם הורה של חבר ובשלב מסוים יתנצל בפניכם ויבטיח להיטיב את דרכו. הוא הבין מתוך הלמידה האישית שלו שכשמתנהגים בגסות לאחר, האחר לא משתף איתך פעולה. הגיוני!
אם לא תשכחו שאין בכוונתכם להכאיב לילד אלא ללמד אותו, כאשר תפעילו את התוצאות ההגיוניות בכבוד לילד, כאשר תתנו לתוצאות הטבעיות לפעול בלי להתערב – זה יפעל.
