אני באמסטרדם. הגעתי לכאן להולדת נכדתי השישית (עכשיו הם שלושה ושלוש) ואני מוצאת עצמי יושבת מול הלפטופ של החתן שלי וכותבת בו חוויות מעיר הולנדית וממגורים אצל אחרים. כשביתי בישרה לי על הריונה, ידעתי שאני רוצה להיות איתה ואצלה פשוט כדי לעזור. היא חיה בהולנד כבר כמה שנים, בנתה כאן את חייה, ובשלב זה, כאן הוא עולמה וכאן משפחתה. תכננתי את לוח הזמנים שלי בצורה כזו שאוכל לקחת פסק זמן מחיי למשך כמה שבועות, ומיד אחרי הלידה טסתי להולנד. ואני כאן, באמסטרדם, במרכז העיר, במזג אויר הפכפך, וכשהחושך יורד בשעה עשר וחצי בלילה.
דרך אגב, חשבתי להגיע כמה ימים לפני הלידה אבל בפעם הקודמת, עם הלידה הראשונה של ביתי זו, הגעתי יום לפני התאריך המשוער והנכדה לא ממש רצתה להיוולד ויצאה לאור העולם רק שבועיים אחרי הזמן. כלומר, אני, שהגעתי לכאן אז, לפני שלוש שנים, כדי להיות עם ביתי למשך שלושה שבועות אחרי לידתה – “ביזבזתי” שבועיים בטיולים בעיר היפיפייה הזו ולביתי עזרתי רק שבוע. כך שהפעם למדתי: חיכיתי לצירי הלידה ואז רכשתי כרטיס וטסתי מיד.
אני ישנה בסלון של דירה הולנדית קטנה וטיפוסית, בבית מהמאה השש עשרה, שחדר המדרגות שבו ברוחב חצי מטר ועשרים וארבע המדרגות עד הדירה שלנו הן גבוהות מאד, תלולות מאד, עקלקלות וכאלו שהילדים כאן, ונכדתי בת השלוש בתוכם, לומדים לרדת על המדרגות המטורפות האלה בישיבה על הטוסיק. בסלון יש את הספה, פינת האוכל, פינת המשחקים של הנכדה הגדולה והטלויזיה, כך שכמעט מידי ערב חתני ואני יושבים על מה שתיכף תהייה המיטה שלי, ואנחנו צופים בסרטים שהבאתי מהארץ. ביתי, היולדת, פורשת לישון בערך בשעה עשר וחצי וחתני ואני אחראיים על האכלת החלום של התינוקת הרכה. יודעים מה זו האכלת חלום? אם התשובה היא “לא” – אתם בחברה טובה. עד לפני שלוש שנים גם אני לא ידעתי מה זה. בנותיי גילו לי. לפני לידתן הן קראו את הספרים של ג’ינה פורד ושל טרייסי הוג ושם ישנן העצות לגידול תינוקות בני יומם. אז האכלת חלום היא הארוחה אותה אוכל/ת התינוק/ת בשעה 11 בלילה, וזו ארוחה מתוך בקבוק של חלב שהאם שאבה כמה שעות קודם, או של פורמולה. הארוחה הזו של התינוק/ת מאפשרת לו/לה להמשיך לישון ולצבור כמה שעות ארוכות של שינה (גם שלו/שלה וגם של אמא שלו/שלה). כמובן שעושים זאת כאשר התינוק/ת כבר במשקל טוב, עולה במשקל יפה ויכול/ה לפתוח פער של כמה שעות שינה. נחזור אלי: אז חתני ואני מוצאים עצמנו יחד, בשעות הכמעט קטנות של הלילה, צוברים חוויות של קולנוע ושל פעוטה מתוקה בת כמה ימים. כשהגעתי לכאן בפעם הראשונה למשך כמה ימים (וזה היה לפני ארבע שנים בערך), וגם אז גרתי בדירה של ביתי ובעלה, עשינו את “שיחת הגדרת הציפיות”. את זה למדתי מאחת מהכלות שלי: זה קרה לפני כעשר שנים, כשבני וכלתי נאלצו לגור כמה חודשים אצלנו כי הדירה שלהם עוד לא היתה גמורה ולא היה להם כסף להוציא על שכר דירה, כאשר כבר שילמו משכנתא. בקיצור, בערב בו הם הגיעו אלינו עם מעט הבגדים והרבה הספרים שלהם, כלתי קראה לנו לסלון ואמרה לי, לבעלי ולבעלה “בואו נגיד אחד לשני מה אנחנו מצפים שיקרה כאן במגורים המשותפים שלנו. שכל אחד יגיד מה מטריף אותו, במה הוא לא מסכים שיגעו לו, מה ואיך הוא מבקש שדברים מסוימים יקרו, ובואו נראה איך אנחנו מסתדרים עם זה”. זו היתה שיחה נהדרת. עניינית, עם הרבה כבוד אחד לשני ולעצמו, ובה יכולנו להיות גלויים אחד עם השני ולדעת שהאחרים גם גלויים איתנו, כי לכולנו אותו אינטרס: לעבור את התקופה הזו כמה שיותר טוב. התברר שדעתי נטרפת כאשר מחליפים את המקומות של הכלים במטבח בלי להגיד לי וכלתי לא סובלת שהבגדים שלה מתייבשים במייבש הכביסה, היא מעדיפה על החבל. התברר גם שבעלי הבין שאין סיכוי שהוא יוכל להסתובב בבית בתחתונים והבן שלי יידע אותנו שבגלל שהוא בתקופה של לימודים הוא מוטרד מאד כך שאם הוא לא עונה – שלא נתעצבן אלא נסב שוב את תשומת ליבו. מן דברים קטנים שכאלה שאם הם “לא סגורים” הם יכולים לשגע את הבן אדם.
בקיצור, גם באמסטרדם עשינו שיחה כזו כבר לפני כמה שנים, ואנחנו ממש לא סובלים מהמגורים ביחד ואני יכולה אפילו להודות שאנחנו נהנים מהשהות המשותפת: אני לא מעזה לעשות שינויים במטבח בלי שאני מבקשת רשות מחתני (הוא שליט המטבח. שף, נו, מה לעשות?). אני תולה את הכביסה כמו שביתי אוהבת (למרות שכשאני בבית אני תולה חולצות ממש אחרת וגם יותר טוב, לדעתי). כשהם רבים אני יוצאת למרפסת ההולנדית הפיצפונת ומסתכלת על השמיים ששונים מהשמיים בארץ ועל העננים שאולי יביאו מחר גשם למרות שחם פה.
זה עובד גם ההיפך: החתן שלי לא מנגן את המוזיקה שהוא אוהב כי הוא יודע שאני לא סובלת אותה. הוא לא ביקש את הלפטופ שלו וענה למיילים דרך הסמרטפון, כי ידע שאני צריכה אותו ועובדת עליו. שניהם ויתרו, באופן זמני, על החוק שלהם שדורש לאכול רק ליד השולחן, כי ידעו שאני אוהבת לשבת בסלון על הספה ולאכול מול הטלויזיה.. והם התחילו לאכול סלטים (ההולנדים לא אוכלים סלטים, בחיי) כי אני מאד אוהבת ורוצה להמשיך לשמור על הדיאטה שלי. בקיצור: ויתורים הדדיים, זמניים, והתחשבות באורחת ובמארחים.
על התינוקת, אני מודה, לקחתי בעלות: היא כל כך מתוקה ועם מזג נוח וחוץ מלהניק אני עושה איתה הכל. מחתלת אותה, רוחצת אותה, מחליפה לה את הבגדים הקטנים שלה, מלטפת אותה ומסתכלת לה בתוך העיניים היפות שלה שבכלל לא בטוח שרואות אותי כמו שצריך. אני גם אחראית על הבאת הבת “הגדולה” לגן ולחוג ריקוד. אנחנו נוסעות בטראם ומדברות בדרך על הנסיך רולנד והנסיכה אליזבט. על אבא הגדול ועל התינוקת הקטנה ועל אלאדין שהוא היום הסרט האולטימטיבי של נכדתי הנפלאה הזו.
עוד שבוע יגיע לכאן בעלי והאמת, אני כבר מתכננת את היציאה איתו באחד הערבים לאיזו מסעדה יפה, או מועדון ג’אז אפלולי, לטיול איתו בערב ההולנדי באחד מכיכרות העיר וכנראה לברוח קצת מהטיפול בילדה צעירה ובתינוקת רכה. זה כיף להיות סבתא במיוחד מהסיבה שסבתא היא לא האמא.
