מאמרים

אני מבקש/ת את סליחתך

רבות מדובר על כך שצריך ללמד ילדים להגיד “סליחה” ושהורים יכולים להגיד “סליחה” לילדיהם על עוולות שהם עשו לילדים.

אז בואו נדבר רגע על סליחה.

האנציקלופדיה אומרת שסליחה הוא תהליך שכלי, רגשי או רוחני, שבו אדם מפסיק לחוש עלבון או כעס נגד אדם אחר, על המעשה הפוגע שעשה האחר נגדו. הבנתם? הסליחה נעשית על ידי הנפגע והפוגע בעצם מבקש מהנפגע שיסלח לו. אז אולי לא נלמד את הילדים להגיד “סליחה” אלא “תסלח לי בבקשה על הרע שעשיתי”?!

סליחה היא מצב עוצמתי מאד: אם הפוגע באמת מתחרט על מה שעשה, הנפגע אמור להכיל את צער הפוגע. הנפגע בעצם לוקח מהפוגע את האחריות והכאב והוא מעביר אותם לעצמו ואז הוא אמור להפסיק לחוש שהוא רוצה פיצוי (חומרי או ריגשי) מהפוגע ושהוא, הנפגע, בעצם משחרר את הפוגע מהצער שהוא חש על מעשו הרע.

כלומר, כשילד אומר לחברו “סליחה” החבר אמור לקחת על עצמו את הצער של החבר הפוגע, להכיל אותו, לוותר על הרצון שהחבר ישלם עבור מעשהו הרע (יקבל עונש, אולי), ואז להגיד “סלחתי לך”. זה דבר עוצמתי מאד.

אנחנו לא חושבים על זה ומלמדים את ילדינו להגיד מילה, שעם הזמן נשמעת חסרת ערך לגמרי. “סליחה” הפכה להיות מילה סתמית שלאחריה אין שום מאמץ לתקן את העוול שנעשה. ילד דחף, אמר סליחה, ועכשיו הדרך פנויה לדחוף שוב: הרי התנצלתי, לא?!?!

לא המילה חשובה, זו סתם מילה, ההרגשה חשובה. החרטה חשובה. תחושת הפגיעה באחר ועשיית העוול היא הדבר שאנו רוצים ללמד את ילדינו: אל תקניט כי זה משפיל. הקנטת? תפצה. תגיד שאתה מצטער. תבין עד כמה האחר נפגע ממך. במקום ללמד את הילדים את כל זה, מלמדים אותם להגיד “סליחה”. ההיגד הוא כלום, הוא מלל, הוא כמה צלילים שמהווים מילה – הערך הוא החשוב. ההבנה בפגיעה באחר היא החשובה.

וקצת פרקטיקה: כשאתם מבקשים מהילדים “תגיד סליחה” אתם צריכים להוסיף את ההסבר: ראית כמה זה העציב אותה? ראית איך הוא בוכה או פצוע? צריך לנחם אותו ולהרגיע אותו וזה יקרה כשתגיד לו סליחה וגם תיתן לו יד, או תציע לו את הטרקטור שלך שישחק איתו קצת, או שתגיד לה שאתה תשתדל לא להגיד/לעשות זאת שוב. זה החינוך.

לעיתים הורים כועסים כשהם מבקשים “תגיד סליחה” ואז עומד מולם ילד שלא מוכן: הוא לא יגיד סליחה. הוא לא יתן לכם את התענוג שבלראות אותו מתנצל. ילד כזה מרגיש שזו מלחמה. במקום להיות עסוק ברגשות של האחר הפגוע, אחותו או חבר שלו, הוא עסוק בלהגן על הרגשות שלו עצמו שלדעתו נרמסו על ידי הוריו. אי אפשר לגרום לילד להגיד סליחה ולהתכוון לזה. הוא יכול בסוף להגיד את המילה שאתם רוצים, סליחה, אבל הוא לא מתכוון. הוא לא באמת חש את החרטה והוא לא באמת מבין את העוול שעשה, ולכן הכוח שלכם לא יועיל כאן וזה יהיה מהפה לחוץ ובלי שום טעם.

התורות של רוב הדתות בעולם מכילות בחינה של נושא הסליחה וטבעו ואף קבעו מנהגים הקשורים בתהליך הסליחה. יש המדגישות את הצורך של האדם לבקש ולקבל סליחה על חטאיו מישות עליונה, ויש השמות דגש רב יותר על הצורך לסלוח איש לרעהו. קיימות אף גישות שאינן מבחינות בין סליחה אנושית לאלוהית.

אנחנו, שמגדלים ילדים להיות אנשים טובים בעולמנו הלא פשוט, צריכים ללמד אותם את מהות הפגיעה ואת מהות בקשת הסליחה והיכולת לסלוח.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך...