הגיע התאריך, החוזר על עצמו מידי שנה, והוא תאריך יום המשפחה. נכון שבגילגולו הקודם התאריך סימל את יום האם, אבל החיים דינאמיים ומשתנים (לטובה או שלא…) וכיום מסמל התאריך הזה את יום המשפחה.
בואו נעצור לרגע ונחשוב: מה זו משפחה? אגיד לכם: זה מוסד חברתי שמאגד אנשים יחידים לקבוצה שיתופית הדוקה. במשמעות המודרנית והנפוצה זה תא בו יש מבוגר אחד או שניים והוא כולל גם את ילדיהם. במשמעות רחבה יותר המשפחה כוללת גם קרובים נוספים, במעגלים הולכים ומתרחקים, של מה שאנחנו קוראים לו ‘קשר דם’.
ומהי משפחה עבורי? המשפחה היא ההתחלה של הכל. היא החיבוק של אמא ושל אבא. היא הקשר הראשון. היא האהבה הראשונה. היא בית הספר הראשון לחיים. היא שדה האימונים של החיים. במשפחה נופלים וכדאי שיהיה שם מישהו שירים אותך ויגיד לך שאתה יכול להצליח בפעם הבאה. במשפחה יש אחים או אחיות שמאלצים אותך ללמוד להתמודד עם טיפוסים שונים של נשים ואנשים. במשפחה כועסים עליך ואת לומדת לשרוד כשאחרים לא שבעי רצון ממך. במשפחה מעבירים לך, דרך האווירה ולפעמים אפילו בלי מילים, את כל הערכים שאחר כך יכתיבו חלק משמעותי מחייך. המשפחה היא ארגון פרטי, קיבוצי, כלכלי, בטחוני, ארצי ועולמי. המשפחה היא העולם של הילדה והילד, ממש כשם שהעולם הוא עולם עבורנו.
היום, במאה ה- 21 אנחנו מכירים משפחות של הורים נשואים או שלא נשואים, הורים חד מיניים, הורים המתפקדים כחד הוריים (מכל מיני סיבות), שהילדים בתא הזה הם ביולוגים, או חצי ביולוגים, או לא ביולוגים בכלל, מאומצים או ילדי אומנה, הקשר בין כולם הוא מוסדי (נישואין) או שלא, זמני או ארוך טווח. בקיצור, המשפחה של המאה ה-21 שונה מאד מזו שהיתה בעולמנו עד לפני מאה שנים.
בימינו הולכת וגוברת הקריאה להגדיר את הקירבה שלא מתוך קשר ביולוגי, ובגלל שהקשרים הם לא מסורתיים/ישנים, האנשים רוצים להגדיר עצמם משפחה משום שהם חשים שייכות לזה לזה, בין אם יש ביניהם קשרי נישואין או קשרי דם, ובין אם לא.
כשחושבים על משפחה חושבים, בדרך כלל, על חום ואהבה, על תרבות וערכים, על הזנה פיזית ורגשית, על ארגון כלכלי ועל מצבים אשר יאפשרו לכל אחד מבני המשפחה להתפתח הכי נכון שאפשר. לא תמיד זה היה כך. פעם המשפחה נוצרה בגלל אינטרסים: כלכליים, חברתיים, מדיניים, תרבותיים. כשמלך ספרד חיתן את ביתו היפיפייה בת השש עשרה עם בנו הטפש של מלך אנגליה, זה לא כי היתה שם אהבה. ממש לא. אלא כי זה היה אינטרס משותף של האבות, אינטרס מדיני גרידא. לכן אז, כשחיפשו אהבה ורומנטיקה, חיפשו אותה מחוץ לנישואין (לא תמיד, זה נכון. לעיתים צמחה שם אהבה או שמעולם לא ביקרה שם בבית).
פעם המעמדות היו מאד שונים: הגבר היה המפרנס, המחליט על מגורים (בתקופת הציידים), על מלחמות, על הקשר עם בת הזוג והילדים. פעם האשה היתה אמורה להיות שבעת רצון מעצם זה שהגבר מגיע מידי פעם הביתה ולא מכה אותה וגם מביא פרנסה. אני זוכרת שיום אחד סיפרתי לחמותי (זו שסיפרתי לכם עליה לפני כמה חודשים ותוכלו למצוא את הטור שלי עליה כאן) שחברים שלנו עומדים להתגרש. זה היה בתחילת שנות השמונים. חמותי הצטערה לשמוע ושאלה אותי “הוא מכה אותה?” “לא” עניתי לה. “הוא משחק קלפים או מהמר?” “לא” עניתי לה שוב. “הוא שותה חס וחלילה?” היא המשיכה לבדוק. “ממש לא” עניתי לה. “אז למה היא מתגרשת?”. כן, זו היתה דרך מחשבה. לא של כולם (שום דבר הוא לא של כולם…), אבל של הרוב. האושר לא היה בהכרח חלק מהמשוואה של המשפחתיות.
היום זה כל כך שונה. שלא תחשבו שזה עושה לנו את החיים קלים יותר, ממש לא. זה פותח בפנינו אפשרויות חדשות וככל שיש יותר שפע של הזדמנויות, מחשבות, רעיונות, כוונות – כך ההחלטות יותר קשות. היום האנשים מכווני אושר: מה צריך לקרות בחיי כדי שאהיה מאושר/ת, אנשים חושבים לעצמם. והם מצפים שהאחר/ת יגרום להם אושר ולעיתים (רחוקות) מוכנים לעבוד קשה עבור זה.
ובתוך המשפחה, חוץ מאשר המבוגרים, יש את הילדים. הגוזלים האלה אשר גדלו להיות ציפורים חופשיות, אבל כבר אז העריכו את המשפחה, את הקירבה, את היום שמסמל זאת. עד היום יש לי בארון המטבח למעלה כל מיני מייצגים עקומים שהם מתנות שהילדים שלי עשו בגנים ובבתי הספר ליום האם/המשפחה: יש שם מחזיק מפיות שקוף. יש צלחת מלבנית מפלסטיק. יש פסל חימר שהראש שלו נופל כל פעם ואני מדביקה אותו. יש לי ברכות שמצהיבות כבר, שהילדים כתבו לי בכתב ילדותי של כתה א’ או ב’. יש לי סרט שעטף קופסה בה היה פרח יבש, וכמובן גם הפרח שמור. היתה לי כפפה שמחזיקים איתה סירים חמים אבל היא נשרפה לי יום אחד כי החזקתי אותה קרוב מידי לאש. היו לי שתי כפות עם ידיות ארוכות מאד לערבב סלט והן אבדו לי. לא יודעת מה קרה איתן. היו לי עציצים קטנים עם פרחים עוד יותר קטנים בפנים והם כולם מתים כבר מזה שנים רבות (שום עציץ לא מחזיק אצלי מעמד, באסה!). יש לי והיו לי כל מיני מתנות קטנות שכאלה ואני כנראה זוכרת אותן יותר טוב מאשר הילדים שלי. זה יום המשפחה עבורי. הנגיעות הקטנות האלה של קשר ושל התכוונות. המאמץ הקטן להראות איכפתיות.
אסיים בכמה טיפים של הדלאי לאמה כהוראות לחיים טובים יותר:
קח בחשבון שבשביל אהבה והישגים, חייבים להסתכן.
כשאתה מפסיד, אל תפסיד את הלקח.
אל תיתן לויכוח קטן להרוס חברות גדולה.
כשאתה מבין שעשית טעות, עשה מייד את הצעדים לתקן אותה.
בלה זמן לבד עם עצמך, מידי יום.
זכור כי לפעמים השתיקה היא התשובה הטובה ביותר.
בזמן חילוקי דעות בינך לבין אחרים, התמקד אך ורק בבעיה הנוכחית. אל תעלה בעיות מהעבר.
זכור כי הקשר הטוב ביותר הוא זה בו אהבתך כלפי האחר עולה על הזדקקותך לו.
מדוד את הצלחתך על פי הדברים עליהם היית צריך לוותר כדי להשיג אותה.
גש לאהבה ולבישול בחוסר מעצורים ובתשוקה.
תהנו!
