לפני כשבוע, ניגשה אליי אמא לאחר ההרצאה וביקשה לשאול שאלה אישית.
“הבן שלי חסר ביטחון,”סיפרה לי. “הוא לא מוכן לדבר מול הכיתה, נמנע ממשחקים שבהם הוא עלול להיכשל, וכל טעות קטנה גורמת לו להתכווץ ולוותר. אני לא מבינה מאיפה זה בא. אנחנו ממש לא כאלה!”
אמרתי לה שכדי לתת לה מענה מדויק לה ולבנה, יש לי הרבה שאלות לשאול ולכן הצעתי לה להגיע לפגישה עם בן זוגה. כשהם הגיעו לקליניקה, התברר ששניהם אנשים מצליחים מאוד בתחומם – הישגיים, שואפים למצוינות, ורוצים להנחיל את הערכים האלה גם לילדיהם. אבל כשהילד שלהם טועה? כאן בדיוק מתחילה הבעיה.
במהלך השיחה הם הודו שזה קשה להם מאוד. בלי לשים לב, הם מוצאים את עצמם אומרים משפטים כמו: “איך לא ידעת את זה?” או “את זה אתה לא יודע?” ואפילו “כמה פעמים דיברנו על זה? למה אתה לא לומד?”
הם לא מתכוונים לפגוע, כמובן. הם רוצים שילדם יהיה עצמאי, חכם ומוצלח, בדיוק כמוהם. הם חושבים שהם צריכים לשים דגש על מה שלא בסדר, כדי שהילד ילמד, אבל מה שהם רואים כהכוונה – הילד חווה כבושה. הוא לא לומד מהטעויות שלו, אלא מפנים שהוא בעיה. במקום להבין שטעה ואפשר לתקן, הוא מתחיל להאמין שהוא לא מספיק טוב.
כשהשפה הופכת לבושה
אווירה מביישת יכולה לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות – לפעמים בגלוי ולפעמים בעקיפין.
ילד ששופך כוס מים על השולחן ושומע “נו באמת, כמה פעמים אמרתי לך להיזהר?”
ילדה שמתקשה בחשבון ואמא מתוסכלת אומרת, “די, זה כל כך פשוט! איך את לא מבינה?”
ילד שחוזר מבית הספר עם ציון נמוך במבחן ואבא מגיב ” זה באמת כל מה שאתה מסוגל?”
המשפטים האלה אולי נאמרים מתוך רצון לעזור, אבל הם יוצרים תגובה הפוכה. הילד לא רק שומע ביקורת – הוא מפנים בושה. הוא לא לומד מכך שהתנהגותו דורשת שיפור, אלא מבין שהוא עצמו “לא בסדר.”
בושה כזו לא נעלמת. ילדים שחווים שוב ושוב ביקורת משפילה מפתחים מנגנוני הגנה:
- יש כאלה שנעשים חרדתיים ופוחדים לטעות. הם נמנעים מלהתנסות בדברים חדשים, כי כל כישלון מרגיש כמו אישור שהם “לא טובים מספיק.”
- יש כאלה שהופכים לפרפקציוניסטים. הם לא מאפשרים לעצמם טעות, משקיעים מאמצים אדירים כדי להיות “מושלמים” וחיים בלחץ מתמיד.
- ויש כאלה שמוותרים מראש. אם הם לא יכולים להצליח, הם יעדיפו בכלל לא לנסות.
איך אווירה מעודדת משנה את התמונה?
מול אווירה מביישת קיימת אפשרות אחרת – אווירה מעודדת. זה לא אומר לוותר על גבולות או להעלים טעויות, אלא להראות לילד שטעויות הן חלק מהחיים, ושיש לו יכולת ללמוד ולצמוח מהן.
במקום לכעוס על ילד ששופך כוס מים , אפשר לומר: “נשפך לך? לא נעים, גם לי זה קורה לפעמים. בוא ניקח סמרטוט וננקה יחד.”
במקום להקטין ילדה שמתקשה בחשבון, עדיף להגיד: “אני רואה שזה קשה, בואי ננסה ביחד. אולי תנסי להסביר לי איך את מבינה את זה?”
במקום לכעוס על ציון נמוך במבחן, אפשר לומר: “אני רואה שזה מעציב/מתסכל אותך. אני יודע שהתאמצת. בוא נראה איפה היה לך קשה, ונחשוב איך אפשר להשתפר לפעם הבאה.”
ההבדל בין שתי הגישות עצום. ילד ששומע שוב ושוב שהוא לא יוצלח או עצלן – יהפוך להיות כזה. אבל ילד ששומע שאפשר לתקן ולהשתפר – יאמין בעצמו ויפתח ביטחון.
איך משנים את השיח בבית?
השינוי מתחיל בהורים. המילים שלנו הופכות לקול הפנימי של הילד, ולכן חשוב לשים לב לשפה שבה אנחנו משתמשים:
התמקדות במאמץ ובכוונה ולא רק בתוצאה. במקום “איזה יופי שקיבלת 100,” עדיף לומר, “ראיתי שהתאמצת מאוד. ההשתדלות היתה שווה את זה. נכון?”
הפרדה בין ההתנהגות לבין הזהות. במקום “אתה שובב מדי,” עדיף לומר, “אני לא מרוצה מההתנהגות שלך עכשיו, אבל אני יודע שאתה יכול גם אחרת.”
מודל אישי של התמודדות עם טעויות. אם הילד רואה אותנו טועים ולומדים מזה, הוא יבין שזה בסדר לטעות. במקום להגיד “אני כזה טיפש ששכחתי,” עדיף לומר, “אוף, שכחתי, וזה לא נעים, אבל אני אזכור בפעם הבאה.”
הילדים שלנו לומדים מי שהם דרך העיניים שלנו
הורים רוצים שילדיהם יהיו חזקים, מצליחים ובטוחים בעצמם, אבל הדרך לשם אינה בביקורת משפילה אלא בציפיות ברורות שמגיעות מתוך אמונה בהם. ציפיות מילד הן הכרחיות – הן מעניקות לו כיוון ומוטיבציה. ילד שלא מצפים ממנו להתאמץ ולהשתפר עלול להרגיש שאין לו לאן לשאוף.
מותר לנו להתאכזב ולכעוס כשהם לא מתאמצים, וזה חלק טבעי מההורות. חשוב שהילדים ילמדו שהמעשים שלהם משפיעים על סביבתם, אבל כעס לא חייב להפוך לבושה, ואכזבה לא צריכה לגרום להם להרגיש שאינם ראויים. האחריות שלנו היא להעביר מסר ברור: אנחנו מאמינים בך, ולכן אנחנו מצפים ממך.
האיזון בין הדרישה לבין התמיכה הוא מה שמוביל להורות בריאה. כשילדים יודעים שהוריהם מצפים מהם לנסות, להתאמץ ולהשתפר – אבל גם תומכים בהם כשהם נכשלים – הם מפתחים חוסן נפשי, תחושת מסוגלות ורצון אמיתי להצליח.
ילד שגדל באווירה מביישת ישמע בראשו משפטים שמקטינים אותו, יפחד לטעות ויחיה בתחושת חוסר ביטחון.
ילד שגדל באווירה מעודדת ירגיש שהוא יכול להתמודד עם אתגרים, ידע שטעויות הן חלק מהחיים, ויגדל להיות אדם שלם יותר, חזק יותר, ובעל אמונה בעצמו.
