לפני שנתיים בערך נתקלתי ברעיון של הורות הליקופטר ורק לפני כמה ימים, כשליוויתי את נכדתי לשיעור ריקוד, נתקלתי בהורים כאלה: הילדה לא רצתה להכנס לשיעור. בקול בכייני היא אמרה לאבא שלה שהיא עייפה. כשזה לא שכנע אותו לוותר לה היא אמרה לו שכואב לה הראש. כשגם זה לא עזר לה “להימלט” מהשיעור היא אמרה לו, והפעם בקול בכייני וחלש, שהיא לא אוהבת להיות שם, וכשאבא שלה שאל אותה “למה?” – לא היתה לה תשובה. כשהוא תפס לה חזק ביד ואמר לה בקול תקיף “תכנסי ותעשי מה שצריך ואל תשכחי שיש לך עוד לסיים שעורים ולעבוד עם אמא על האנגלית” – הבנתי שזה זה: לא להאמין, אבל יש הורים כאלה. אני מתכוונת לאלה מכם שסופר מעורבים בכל תחום בחיי הילדים שלהם. אתם כאילו חגים סביבם במעגלים ובהשגחה לאורך כל חייהם ובעיקר בהתבגרותם. דמיינו לעצמכם נער או נערה שלכל מקום אליו הם הולכים יש מעליהם צל של מסוק שעושה טור-טור-טור-טור-טור. מסכנים, איך אפשר לחיות ככה?
הילדים שלי היו רשומים אולי לעשרים חוגים (ביחד, ביחד. לא כל אחד מהם…). הבנות התחילו בלט והפסיקו. התחילו ציור והפסיקו. התחילו ג’ודו והפסיקו. התחילו ג’ז והפסיקו. התחילו דרמה והפסיקו. התחילו פסנתר והפסיקו. הבנים שלי גם התחילו פסנתר והפסיקו. התחילו ג’ודו והפסיקו. התחילו כדורסל והפסיקו. שניים מילדיי התחילו צופים והפסיקו. שניים אחרים התמידו במשך עשר שנים (גם אחרי הצבא). ושכחתי, הם גם התחילו חוג בישול, חוג דרמה, חוג גיטרה. ובטח עוד כמה דברים שכבר שכחתי.
וכל זה קרה, כי יום אחד, כשבני היה בן שמונה בערך, המורה אמרה לי שהוא מחונן בתחום האומנות. מצייר נפלא. כתגובה, התחלתי לחפש מורים לאמנות, חוגים ומחנות קיץ על מנת לטפח את כישרונו של הילד. הרי הילד הולך להיות רמברנדט, אז אני חייבת לטפח אותו. כשסיפרתי לבני שהוא עומד ללכת לחוגים, לימודים וקורסים בנושא, הסתכל עלי הילד בתוגה ושאל אותי “למה אני לא יכול פשוט לצייר? למה אני צריך מורים לזה ולא יכול פשוט ליהנות מזה?”
אתם מכירים את הבומבות האלה שטופחות לנו לעיתים על הפנים? את הרגעים בהם אתם שומעים את כל האסימונים נופלים לכם בתוך הראש? אצלי – זה היה הרגע. הבנתי שאני תיכף הולכת ללחוץ לחץ מיותר וירדתי מהעניין. הילד יצייר נפלא כמו “שבא לו”. אם היצירתיות תפרוץ ואני אעודד אותו להתפתח וזה יתאים לו – הוא יהיה רמברנדט בלי שאהיה לו אמא הליקופטר.
אין רע, בעיני, להיות הורים שמאד גאים בילדים שלהם ושאפילו מתרברבים בהצלחות ובכשרונות של ילדיהם (גם אני עשיתי א זה, בחיי !). אלא שבשנים האחרונות אני רואה הורים שאינם מניחים לילדיהם: דוחקים בהם, מבקרים אותם, מודדים אותם ומצפים מהם לא רק להגשים את החלום שלהם, של ההורים, אלא גם להיות מושלמים.
אני לא יכולה להכחיש שהעולם בחוץ תחרותי ביותר, לכן חשבתי גם אני, בהתחלה, שלעולם לא מוקדם מידי ללמד את הילד להתחיל להתמודד על מקומו בעולם. והדרך הטובה ביותר לנצח – היא להצטיין בכל. אבל זה נוגס בחלק גדול מהזמן של הילדים ולא מאפשר להם להיות רגועים לרגע.
הנכדים של חברותיי בימי ראשון מנגנים, בימי שני הם בסדנת מנהיגות, בימי שלישי הם בכדורסל/קרטה/קרב מגע, בימי רביעי הם הולכים לאבא שלהם ובחמישי הם משפרים קריאה/דרמה/כתיבה/ שפה וכו’. יש להם תכנית שבועית עמוסה לעייפה ודעו לכם שהרבה ילדים צעירים של היום לחוצים עד לנקודת שבירה ואפילו חווים סימפטומים כמו חרדה, הפרעות שינה ומיגרנות. הם לכודים, כמו הוריהם, בסיר לחץ.
למחרת המפגש הלא נעים הזה שהיה לי בחוג הריקוד של הנכדה, ספרתי על כך לבני. האיש הזה, הבן שלי, שולט ברזי הגיגול והרשת בצורה מפליאה והוא שלח לי קישור לאייטם חדשותי מארצות הברית.
מתברר שיש שינוי באוויר בכל הנוגע לגידול ילדים בעת המודרנית. זה נראה פשוט, אבל זה לא: בעולם המהיר שלנו ישנם ילדים שהם כל כך עסוקים במרוץ, שהם שכחו איך להאט את הקצב ולקחת את הזמן. מכיון שההורים שכחו עד כמה זה חשוב ומכיון שהילדים שכחו איך עושים זאת, קמה בארצות הברית תנועת האטה. תארו לעצמכם. אין על האמריקאים בהמצאת רעיונות!
אני הבנתי אז, שתמימותם של ילדים צריכה להישמע. כל שהייתי צריכה לעשות זה להירגע ולקחת צעד אחד אחורה.לתת לבן שלי, ולילדים האחרים שלי, זמן ומרחב לחקור את העולם בתנאים שלהם ובקצב שלהם. לאפשר להם לעשות טעויות וללמוד מהן. אתם יודעים מה? אפילו לאפשר להם להשתעמם על מנת שיוכלו ללמוד איך לייצר את הכיף שלהם בעצם. ובעיקר, האיטיות תאפשר להם ללמוד מי הם במקום שאנחנו נגיד להם מה אנחנו רוצים שיהיו.
הבנתי שאני לא צריכה לרחף כמו הליקופטר מעל הראש של ילדיי, ולכן לקחתי אחורה ונתתי לילדים ליהנות מהפעילות בלי שהם היו חייבים לפזול לעברי ולשים לב מה אני אומרת או מרגישה ואיך אני מגיבה.
אני לא מבטלת את הרצון לעוד, למעלה, להישגים. בהחלט לא. הם חשובים מאד. היו הרבה מצבים שלחצתי על ילדיי כי הייתי בטוחה שאני עושה להם טוב, בעיקר לטווח הרחוק (מה שהם לא מסוגלים לראות), אבל לא שכחתי שמטרת הילדות היא לשחק, להנות, לפתח חברויות, לטעות, ללמוד, להכיר מה הם אוהבים ולהעז.
בקיצור, וכמו שאני אומרת תמיד, מזלי שבטחתי בחוסנם ובחכמתם.
