משפטים שכיחים לילדים בקבלת התעודה
כשאומרים “תעודה” או “ציונים” או “שליש” – אני חשה בגופי חידודין חידודין וזה זורק אותי שנים אחורנית, כשילדיי היו תלמידים. מי מכם לא שמע את המשפט “אם היית מתאמץ קצת יותר, היית מצליח יותר והתוצאות היו יותר טובות”? ולא רק שאמרו לי את זה כשהייתי תלמידה, אלא שבבושת פנים אני מודה שגם אמרתי את זה לילדיי במשך כמה שנים טובות. המשפט הזה נאמר כמעט כל פעם כשהילד מספר או מראה ציון שקיבל במבחן, או כשהמסכן החזיק את התעודה ביד, מוסר אותה להוריו בחוסר רצון ומחכה לגזר הדין.
אני זוכרת את עצמי, לא פעם ולא פעמיים (תעשו חשבון של ארבעה ילדים, 12 שנות לימוד לכל ילד), מחכה מחוץ לחדר הכיתה לתורי להיכנס לפגישה עם המחנכת של אחד הילדים. עומדת ומשוחחת עם אמהות אחרות (פעם כמעט ולא הגיעו אבות. לדעתי הם אפילו לא ידעו באיזה כיתה ילדם…) על הא ועל דא, על השכונה, על מזג האוויר, על הטיול השנתי המתוכנן (ורק לא על המורה או על הילד, חס וחלילה) עד שמגיע תורי להכנס. שנייה קודם אני קוראת לילד או לילדה שיגיעו כדי להכנס איתי, כי עד אותו רגע הם רצו במסדרונות של בית הספר וצרחו וקראו קריאות קרב עם הילדים האחרים שהאמהות שלהם/ן חיכו כמוני. נכנסת. המורה יושבת מאחורי השולחן כשלידה ערמות של ניירות. מרימה את ראשה, עייפה המסכנה, כבר חוותה כמה אמהות עצובות או רגוזות או לא מכבדות, חייכה בהתאמה למה שהיא עומדת להגיד לי (היו פעמים שקבלתי חיוך רחב) והוציאה את דף הציונים של הנידון.
חשבתם פעם על זה שאנחנו מודדים את הילדים על פי הציונים שלהם? חשבתם פעם שתמיד אנחנו חושבים שהם יכולים יותר אבל הם בעצם לא? הרי לו יכלו יותר היו עושים זאת, לא? חשבתם על זה שאין בעולם ילדים שאוהבים להיכשל? שזה מר וכואב ואם זה קורה זה לא במתכוון? חשבתם על זה שאנחנו מחשבים את שווי הילד לפי הציונים שלו?
אחד המשפטים ששמעתי הכי הרבה כילדה וגם הכי הרבה כאמא, במפגשים ביני לבין המורות, הוא המשפט “יש לה/לו פוטנציאל כזה גדול ולמה היא לא מנצלת אותו!?”. תנו לי להסביר לכם על פוטנציאל: פוטנציאל הוא אחד הדברים הכי אימפוטנטיים שיש. זו רוח. זו אפשרות. זה פוטנציאל. זה יכול להיות איי.קיו 140 עם ציונים של בלתי מספיק. זה יכול להיות יכולת קשב מצויינת עם ילדה שמפריעה. שאלתם את עצמכם איך זה יכול להיות? איך יכול להיות שיש לה פוטנציאל כזה גבוה (ויש לה) אבל השגים כאלה נמוכים?
אני חושבת שיש לי לפחות חלקי תשובה: הפונטציאל זו אפשרות שלא תמיד יש לה את התנאים להתקיים. זה יכול להיות, אבל זה לא קורה. זה הכוח שלא יוצא את הפועל. למה? אהה, שאלה טובה. בואו נפתח דיון על הנושא: מערכת החינוך? ההורים? השפע? התחרותיות? הטכנולוגיה? כל תשובה נכונה וכל תשובה היא רק חלק מהבעיה. העניין הוא שלילד או לילדה, באותה כיתה, באותם תנאים, באותה משפחה, באותה שנה – לא היו התנאים לעשות שימוש בכל הפוטנציאל שלו/שלה. לא היו. האפשרויות שעמדו ברשותם היו בדיוק אלה שהביאו אותם להישגים אליהם הגיעו. הם לא יכלו יותר. נקודה. הפוטנציאל לא בא לידי ביטוי כי התנאים לא היו טובים לביטוי הזה.
זה לא רק בגלל המורות המורים ומערכת החנוך. ממש לא. זה לא רק בגלל ההורים שמוותרים לילדים מידי ושולפים ציפורניים מול כל מורה שמעזה להאשים את הילד בפטפוט או בכשלון. זה לא רק בגלל שבחדר המנהלת מחלקים סוכריות במקום להביט בעיני הילד במבט מרתיע. זה לא רק בגלל שהם נלחצים. זה לא בגלל הפיגועים, לא בגלל הקורונה ולא בגלל שההורים רבים ביניהם. זה בגלל כל הסיבות יחד.
שכחנו שהמטרה העיקרית של התעודה היא לתת לתלמידים משוב על ההישגים הלימודיים שלהם. אולי גם על מצבם החברתי וכולי, אבל בעיקר על ההישגים הלימודיים. לדעתי, אנחנו מפריזים בערכם של הציונים ובערכה של התעודה ונותנים להם משמעות יתרה.
לצערי, אם ילד נכשל במקצוע מסוים אנחנו, כהורים, רואים אותו נכשל כבן אדם. כאילו הוא שווה נכשל. כאילו השווי האנושי שלו הוא רק 50 או 60 מתוך המאה. האמנם זה כך? האם שכחנו שהוא נדיב? או שיש לו הומור מטרף? או שהיא חברותית ועוזרת לאחרים? האם מה שקורה בבית הספר מספר לנו על הילד כאדם? האם ערכה הוא 50? האם יכולתם בחיים ולחיים היא 50 או אפילו 75?
אני חושבת שהורים רבים גם נפגעים מציון נמוך של ילדם, כאילו זו פגיעה באגו שלהם. התעודה מאכזבת אותם, הילד מאכזב אותם, הבית במתח והיחסים מתקלקלים. הילד בעונש, אולי מורד וכועס והמתח בבית יושב על מצפונו.
כולנו, כל עולם המבוגרים, נופל במלכודת של התייחסות לילד לפי הציון שקיבל. גם אם מתחילים בחיובי כמו “אני רואה שהשתדלת” או “הציון אכן עלה” – אנחנו ממשיכים ב”אבל”: אבל אתה צריך יותר. אבל זה לא מספיק. אבל אני מצפה. אבל יש לך פוטנציאל.
אני זוכרת שישבתי עם ביתי הרביעית, כשהיתה אולי בכתה ז’ או ח’, והמורה אמרה לי “היא לא מנצלת את הפוטנציאל שלה” והילדה הסתובבה אלי ואמרה, רגע לפני שהיא מתפוצצת “אם עוד פעם אחת מישהו יגיד לי משהו על הפוטנציאל שלי, אני פורצת בצרחות והופכת שולחן”. אוי, איך הבנתי אותה. ואיך שמחתי שהיה לה האומץ להגיד את זה.
זה היה רגע מכונן מבחינתי, כי הילדה הזו לימדה אותי את מהות הפוטנציאל ואת זה שאנחנו רואים את מהות הערכת הילד על פי ציונו. לא מעריכים את הילד על פי היותו, אלא על פי ציונו. אוי ואבוי לנו.
אז רוצים טיפים למה עושים כשהתעודה גרועה, או כשיש מקצועות נכשלים? קודם כל מתייחסים לזה באופן ענייני. בלי דרמות, בלי יותר מידי רגשות. לדבר איתו על זה. לשאול אותה למה לדעתה זה קרה. האם אנחנו יכולים לעזור באיזו דרך. יש סיכוי שהם יגידו שהמורה שונאת אותו או שהמקצוע משעמם – יכול להיות. אל תבטלו. וכמובן תעודדו ציונים טובים ותראו את שביעות רצונכם. אל תשאלו ילדה שהביאה 98 איפה שתי הנקודות החסרות. זה לא מצחיק אותה. זה משפיל וכואב.
וזכרו, כמו שקרה לכמה מילדיי קורה הרבה מאד לרוב הילדים עם הפוטנציאל: הם מקבלים את השכל אחרי הצבא ואז מגיעים להישגים נפלאים, בתנאי שלא ריסקנו את רוחם במשך 12 שנות בית הספר.
