זה קורה בכל בית – ואתם לא לבד
אני מדמיינת אחר צהריים שגרתי, בבית משפחה רגילה לגמרי: אחד הבנים נכנס לחדר של אחיו והשני גרש אותו. התחילו לריב ובדרך כלל זה גם היה פיזי ממש. או, אחת הבנות נגעה בקופסת התכשיטים של אחותה. התחילו צעקות, דין ודברים, ואולי גם דחיפות וקללות. ואמא או אבא, ששמעו זאת, נזעקו לחדר בניסיון לפשר, לתווך, להרגיע או לפתור את הקונפליקט. האמת? בדרך כלל זה לא ממש מצליח והמריבה מסתיימת כשמישהו או מישהי כועס על ההורה. בסוף, אלו אתם שמקבלים על הראש…
למה הם רבים כל כך הרבה?
למה ילדים רבים? בגלל המון סיבות: כי הם לא מסכימים, כי הם מקנאים, כדי לשחרר מתחים, כדי לגרום להורים להתייחס אליהם, כדי לאמת אמונות מוטעות ולפעמים פשוט כי הם משועממים ורוצים לייצר סוג של התרגשות.
אין משהו שמעורר כל כך הרבה תסכול וחוסר אונים אצל ההורים כמו מריבות בין אחים. אבל לפני שאציע הצעות להתמודדות עם המריבות המרגיזות, כדאי אולי להסתכל על איך אנחנו ההורים מעודדים מריבות בין הילדים שלא במתכוון:
איך אנחנו מחמירים את המצב בלי לשים לב?
- השוואות. “חבל שאתה לא יושב להכין שיעורים יפה כמו אחותך!” – גורמות לטינה ואמונה שהורה מעדיף את האח ה”מוצלח”.
- תחרותיות. “מי שמגיע ראשון למכונית, מנצח!” – מעודדת התנהגות אלימה ותחרותית.
- פסילת רגשות שליליים כלפי אחים. במקום לומר “אתה לא באמת שונא את אחיך”, אפשר לומר: “אני מבינה שאתה ממש כועס על נועם עכשיו”.
- כפיית שיתוף. חשוב שלכל ילד יהיה גם מרחב אישי.
- העדפות הוריות. ילדים מזהים בקלות מי “מקבל יותר”.
- הצלה מתמדת. יצירת דינמיקה של קורבן-תוקפן שפוגעת בשניהם.
ומה כן עושים? כלים להתמודדות אמיתית
- אל תסכימו לבחור. תנו להם להחליט יחד (למשל, איזה ספר תקראו לפני השינה).
- הפגינו שליטה עצמית. נשמו עמוק, דברו בטון רגוע והראו דוגמה אישית.
- למדו תורות. השתמשו בשעון עצר או טיימר כדי לסייע.
- למדו אמפתיה. שאלו: “איך את חושבת שאור מרגיש עכשיו?”
- למדו תיקון. “מה אתה יכול לעשות כדי שאריאל ירגיש טוב יותר?”
- הדגימו כבוד. דרך משחקי תפקיד ללמד איך להצטרף יפה.
- התמקדו ב-Win/Win. פתרונות ששניהם מרוצים מהם באמת.
- עודדו עבודת צוות. “כמה מהר נסיים כשנעבוד יחד?”
- חזקו את הילד שתמיד מוותר. תנו לו כלים להיות אסרטיבי.
- מנעו שעמום. ילדים משועממים רבים יותר – ארגנו להם פעילות.
לסיום – זו לא רק מריבה, זו הזדמנות לחיים
אם תנסו להתעלם מהמריבות, או להמעיט בערכן מתוך מחשבה ש”הם רק ילדים”, לא תעזרו להם ללמוד איך להתמודד. אמיץ הוא ההורה שלא שואף למנוע קונפליקטים, אלא מלמד דרכם כישורי חיים, הקשבה, אמפתיה, ביטוי רגשי, משא ומתן., איפוק.
זכרו: הילדים שלכם מתאמנים עכשיו על מערכות היחסים העתידיות שלהם – עם חברים, בני זוג, קולגות וילדים משלהם. וכשהם מתווכחים? זו פשוט עוד הזדמנות להיות שם בשבילם.
