אכילה ללא ויסות אצל ילדים: כשהילד אוכל יותר מדי ומה התפקיד ההורי
לא מעט הורים פונים אליי בדאגה מהסוג שפחות מדברים עליו בקול רם. לא ילד שמסרב לאכול, אלא ילד שלא מפסיק. ילד שמבקש עוד ועוד, שמעמיס כמויות, שעוסק באוכל באופן אינטנסיבי, או כזה שנראה כאילו אין לו תחושת שובע ברורה.
הדאגה כאן שקטה יותר, אבל עמוקה לא פחות. הורים שואלים את עצמם אם נכון לעצור ילד כזה, אם עצירה לא תיצור חסך, ואם אמירת “לא” לא תפגע בקשר שלו עם אוכל. הרבה פעמים הפחד מהגבול גדול יותר מהדאגה עצמה.
כאן חשוב לי לומר כבר בהתחלה דבר ברור:
גבול אינו חסך. גבול הוא תפקיד הורי.
קודם כול בודקים ואז נרגעים
כשילד אוכל כמויות חריגות או עסוק מאוד באוכל, תמיד נכון להתחיל בשלילת גורם רפואי. בדיקות דם ושיחה עם רופא מאפשרות לנו לוודא שמנגנוני הרעב והשובע פועלים כשורה, ושאין סיבה פיזיולוגית שמסבירה את ההתנהגות.
השלב הזה חשוב לא רק לילד, אלא גם לנו כהורים. הוא מאפשר לנו להפסיק לפעול מתוך פחד. וברגע שהכול תקין , וזה בדרך כלל המצב, האחריות חוזרת אלינו, אל הניהול ההורי של האוכל בבית.
לא כל רעב הוא רעב שצריך אוכל
אני מדגישה בפני הורים שיש הבדל מהותי בין רעב פיזיולוגי לבין רעב רגשי. רעב פיזיולוגי מגיע מהגוף, ויש לו התחלה, אמצע וסיום. רעב רגשי מגיע ממקום אחר לגמרי: צורך בהרגעה, במילוי, בהתמודדות עם מתח, שעמום או הצפה רגשית.
ילד שמבקש עוד ועוד אוכל לא בהכרח רעב יותר. לעיתים הוא פשוט מתקשה לעצור, כי עדיין אין מי שעוזר לו לעצור מבחוץ. ילדים לא נולדים עם ויסות בשל. ויסות נלמד.
וכאן חשוב לי לומר משהו שלא תמיד נעים לשמוע:
כשאנחנו לא אומרים “לא”, אנחנו לא מגינים על הילד. אנחנו משאירים אותו לבד מול דחף שהוא עדיין לא יודע לנהל.
ככה זה נראה במציאות
באחת השיחות ברדיו פנתה אליי אמא שתיארה ילד שמאוד אוהב לאכול. הוא מסיים מנה, מבקש עוד אחת ועוד אחת, והיא מוצאת את עצמה בדילמה. מצד אחד היא מרגישה שהכמויות לא מתאימות, ומצד שני היא מפחדת לעצור, כדי לא ליצור חסך או מתח סביב האוכל.
שם היה לי חשוב לחזור לבסיס. אמרתי לה:
לאוכל יש סיבה אחת בלבד , להזין את הגוף ואת המוח כדי שיוכלו להמשיך לפעול. זה הכול. זה הדלק של הגוף שלנו. כשאנחנו הופכים את האוכל למשהו רגשי, לפיצוי או לזירה של פחד, אנחנו משבשים את התפקיד שלו.
וכששאלה אותי איך עוצרים בלי להפוך את זה למלחמה, התשובה הייתה פשוטה: להיות עניינית. לא בכעס, לא בשיפוטיות ולא מתוך פחד. אם את, כמבוגר האחראי, מרגישה שהכמות לא מתאימה – התפקיד שלך הוא לעצור.
“זהו חמוד, סיימנו לאכול. המנה הזאת הספיקה לגוף שלך. הארוחה הבאה תהיה בזמן הקבוע.”
ברגע שהגבול הזה נאמר בלי משא ומתן ובלי דרמה, הילד נרגע. לא כי הוא שבע מיד, אלא כי הוא מבין שיש מי שמנהל את הסיטואציה ושומר עליו.
מיכל דליות מתארחת בערוץ 13 בנושא תזונת ילדים:
התפקיד ההורי – לעצור בלי דרמה
להיות הורה פירושו להיות המבוגר האחראי. לא מתוך כוח, אלא מתוך יציבות. זה אומר שאנחנו קובעים מתי הארוחה מסתיימת, גם אם הילד מבקש עוד. גם אם לא נעים לנו. גם אם הוא מתוסכל לרגע.
הטון הוא המפתח. לא כועס, לא מתנצל ולא מרחם. גבול שנאמר בביטחון יוצר רגיעה. גבול שנאמר מתוך אשמה או פחד מזמין מאבק.
להיות איתו בתסכול – זה התפקיד שלכם
הרבה הורים חושבים שהתפקיד שלהם הוא למנוע מהילד תסכול. אבל התפקיד ההורי האמיתי הוא להיות עם הילד בתוך התסכול שלו, לא לבטל אותו ולא לברוח ממנו.
כשאני אומרת לילד “סיימנו לאכול”, והוא מתאכזב, כועס או בוכה, אני לא אמורה למהר להציל אותו מהרגש. אני אמורה לראות אותו. להגיד לעצמי: קשה לו עכשיו, וזה בסדר.
הגבול לא נועד לפגוע בילד, אלא ללמד אותו שהוא יכול להתמודד גם עם תחושות לא נעימות, כשיש לידו מבוגר יציב ונוכח. אני לא מוותרת על הגבול, אבל גם לא נעלמת. אני נשארת.
לפעמים זה אומר לשבת לידו רגע, לפעמים רק להישאר בטון רגוע ולהגיד:
“אני רואה שקשה לך. זה באמת לא פשוט. ועדיין סיימנו לאכול.”
ילדים לא צריכים שנבטל את הקושי שלהם. הם צריכים שנחזיק אותו איתם. כך נבנה ויסות, כך נבנה ביטחון, וכך נבנית היכולת לעצור גם כשלא נעים.
ויסות לא נולד – הוא נלמד
הרבה הורים מאמינים שאם לא יתערבו, הילד “ילמד לבד מתי לעצור”. אבל ויסות לא מתפתח מתוך חופש מוחלט. הוא מתפתח בתוך מסגרת ברורה, עקבית ובטוחה.
כשאין גבולות, יש הצפה.
כשיש גבולות ברורים, הילד יכול להירגע.
גבול ברור היום הוא מתנה להתפתחות של מחר.
ומה לגבי איסורים באוכל?
אני לא בעד איסורים דרמטיים. איסור מוחלט יוצר תשוקה. אבל אני כן בעד ניהול. אם לא רוצים חטיפים – לא מחזיקים אותם בבית. לא מציבים פיתוי ואז דורשים שליטה. זה לא הוגן כלפי הילד.
יש ילדים שיכולים לעמוד מול שפע ולבחור, ויש כאלה שלא. התפקיד שלנו הוא להכיר את הילד שלנו, לא להשוות אותו לאחרים, ולא לצפות ממנו לוויסות שעדיין לא התפתח.
האוכל הוא רק הסימן
כשילד אוכל יותר מדי, זו לא עדות לחולשה שלו ולא לכישלון שלנו. זה סימן שהוא זקוק למבוגר שיחזיק עבורו את הגבול. לא בכוח, לא באיום – אלא בשקט, בנוכחות ובביטחון.
אוכל נועד להזין את הגוף. לא להרגיע, לא לפצות ולא לנהל חרדה.
כשהאוכל חוזר למקומו הטבעי, הילד לומד בהדרגה להקשיב לגוף שלו, לעצור בזמן, ולפתח ויסות אמיתי.
וזה אחד מתפקידי ההורות החשובים ביותר.
האזינו לשיחה של מיכל דליות עם מאזינה בתוכנית הרדיו 103FM, על ילד שאוכל שוב ושוב ומתקשה לעצור:
מעדיפים לדבר?
אם הקריאה העלתה אצלכם שאלות או נגעה בנקודה שמעסיקה אתכם, אפשר להעמיק ולקבל ליווי מקצועי אישי במסגרת הדרכת הורים.
אולי יעניין אותך גם
אכילה בררנית אצל ילדים: איך מפסיקים את המאבק סביב האוכל
סרבנות אכילה אצל ילדים – למה לא נלחמים על אוכל אני מלווה הורים כבר שנים רבות, ואם יש נושא שחוזר
אחאות, קנאה ומריבות בין אחים, למה זה דווקא דבר טוב לילדים
הורים רבים שואלים את עצמם: האם מריבות בין אחים פוגעות בקשר ביניהם? האם קנאה בין אחים היא סימן לבעיה? והאם
נמאס לי מהגוף שלי!
על דימוי גוף ודימוי עצמי אצל ילדים את שיחת ההיכרות שלנו, גילי פתחה בשאלה, שהיה בה המון כאב: “מה לא
