חושך, מפלצות, פצעים, זרים, רעש, פרידות – לכל שלב התפתחותי של הילדים יש פחדים משלו ולכל שלב כזה יש גם כמה שיטות התמודדות שיכולות לעזור לכם לעזור לו.
פחדים הם חלק בלתי נפרד מחוויית הילדות. הדבר נובע , בחלקו, מהמצב בו נמצא הילד כילד: עולה חדש בעולם של מבוגרים אותו הוא אינו מבין עדיין. הוא נאלץ לעמוד מול אירועים שהוא אינו עומד על טיבם ואינו יודע כיצד להתמודד עמם. מסיבה זו, לכל גיל קיימים פחדים המאפיינים אותו, המתאימים למצבו ההתפתחותי של הילד ולאתגרים מולם הוא נדרש להתייצב.
תגובותיהם של ההורים אינן משפיעות רק על ההתמודדות עם הפחד אלא גם על היווצרות הפחד עצמו. בייחוד בגילאים הצעירים, ילדים תלויים בהוריהם על מנת לפרש אירועים שונים ולהגדיר את רגשותיהם. מסיבה זו, תגובתו של ההורה עלולה אף ליצור פחדים, ולכן יש לשים לב לאופי התגובה ולהסברים המתלווים אליה.
יש פחדים בעלי גוון כללי כמו חושך ופרידה ויש פחדים בעלי אופי מוחשי יותר כמו הפחד מכלבים, גנבים או זיקוקים. שני הסוגים נורמטיביים לילדים והם חלק בלתי נפרד מהשלבים ההתפתחותיים שעובר כל ילד.
בעצם מה הוא פחד? פחד הינו אחד מהרגשות הלא נעימים הקיימים אצל כל אחד מאיתנו (עצב, כעס, תסכול) אשר מקורו עתיק והוא שימש אותנו להישרדות. כאשר אריה רדף אחרי האדם הקדמון, הגוף ייצר פחד אשר השפיע על המערכות הגופניות וייצר זרימת דם לרגליים (ולכן אנחנו חיוורים) כדי שנוכל לרוץ יותר מהר, או קיפאון של הגוף ודופק איטי כדי שנתחבא ונעלם בתוך הנוף. זה מנגנון אשר נועד להציל אותנו. מכל הרגשות הלא נעימים – הוא החשוב ביותר. מי שאין לו פחד לא ישרוד: נחוץ לנו הפחד מפני מכוניות, מללכת לבד, מלהתכופף ממקום גבוה, מאנשים רעים ועוד.
פחדים של ילדים, אפילו אם הם נראים לכם כמגוחכים או כחסרי יסוד, הינם רציניים ביותר עבור הילד. מסיבה זו יש להתייחס אליהם ברצינות וזאת כדי שהילד לא ירגיש, בנוסף לחרדה, גם זלזול או אשמה מצדכם. במקרים רבים, הילד עצמו חש בושה וחוסר אונים בשל פחדיו לכן כה חשוב להיות רגישים לנושא ולהסביר לו כי הפחדים הינם טבעיים לחלוטין.
בסביבות גיל 8 חודשים, מתעוררת אצל הפעוטות חרדה טבעית מזרים ולא מומלץ להניח אותם בידיו של אדם זר אם אינם מגלים נכונות לכך. בעצם מדובר בהישג התפתחותי: הפעוט מבחין בבירור בין הדמויות הקרובות אליו, שדואגות ומטפלות בו, לבין אנשים אחרים, והוא משכלל את יכולת הזיהוי והאבחנה שלו. נוכל לסייע לו להירגע, לבחון, לחקור ולהתרגל לזר כשאנחנו לצידו.
בין גיל שנה לשנתיים מופיעה חרדת הפרידה, שהיא פועל יוצא של הפחד מזרים. בשלב זה הילדים מתקשים לעיתים ללכת לישון כי הם חווים את השינה כפרידה. הם מתקשים להיפרד בבוקר בגן ובאופן הדרגתי, ככל שהם רוכשים בטחון בשיגרה קבועה בה ההורים הולכים וחוזרים – הם יתגברו על הקושי שבפרידה. בשלב הזה תחושת הזמן של הילדים אינה מפותחת והם מתקשים להפנים את החוויה של קביעות, כלומר שאתם הולכים אבל נמצאים שם בשבילם ותחזרו אחר כך.
ככל שהילד נפתח יותר לעולם, כך פחדו יגדל. בהתחלה ראה ממטר והסכנות היו מזעריות ועתה הוא רואה רחוק יותר, נחשף יותר לסכנות וער להן יותר.
בגיל שלוש וארבע יש עליה בפחדים : הדמיון מתפתח, הילד יוצא יותר מהבית, מקבל מכות בגן, יש עימותים עם ילדים אחרים ועם מבוגרים אחרים – יש יותר סכנות ולכן כל זה מתאפיין בעליה בפחדים.
פחדים של ילדים אינם מחוברים בהכרח לסיבה מוחשית נראית לעין. הפחד אינו הגיוני בהכרח, כמו פחד של מבוגר. זה דומה לחרדות שלנו. חרדה הוא חשש מפני משהו לא מוחשי “אולי תפרוץ מלחמה, אולי לא אצליח במבחן, אני דואגת כשבעלי במילואים” אלו חרדות, והפחדים של הילדים דומים לזה. הם לא פוחדים דוקא ממכונית או מאריה, אלא ממפלצות. הפחד הוא מדברים אמורפיים, לא מוחשיים ולא תמיד ניתן לחבר את הפחד לסכנה אמיתית וגלויה. ואז הם, וגם אנחנו, נתקלים במפלצות, חלומות, חושך, רעש, פחד מפרידה, מזרים ועוד.
אז מה עושים?
הרעיון הוא לא להגיד לילד “אל תפחד” אלא להרגיע אותו. אין להילחם בפחד שלו בצורה אוטומטית. לא צריך לפנות להגיון של הילד (כמו למשל להדליק אור) כי המפלצת אצלו בראש. הפחד הוא כי הפוטנציאל קיים. כי יכול להיות שיש מפלצת. היא לא צריכה להיות שם כדי לפחד ממנה. עצם זה שיכול להיות שהיא יכולה להיות – יוצר את הפחד.
המענה צריך להיות ריגשי. להגיד לילד “אל תפחד” – לא נותן מענה. צריך לתת מענה למה שמייצר את הרגש ולכן ללכת עם הדימיון שלו. במקום להתווכח עם העולם הפנימי של הילד ולהגיד לו שמפלצת לא יכולה להכנס דרך חלון סגור – יש לתת מענה לעולם הפנימי שלו ולגרש את המפצלת שכבר הצליחה להסתתר מתחת למיטה.
לספר לילד ספורים על לוכדי מפלצות, לאפשר לו לישון עם פנס, ללמד אותו שיטות התגוננות, ואפילו לנסות לגרום לו להזדהות עם הדמות: “אולי היא בודדה ואתה תוכל לעזור לה?”
יש לתת לילדם אפשרות לאיוורור ריגשי וזאת ע”י שידע שהוא יכול תמיד לדבר איתנו על פחדיו. ביטוי הרגש עוזר להתגבר עליו. תשמחו שהילד מדבר איתכם על הפחד. אחת הדרכים היותר יעילות להשתחרר מהפחד היא לדבר עליו. אם הוא אומר “אני נבהל” תגידו לו “זה הפחיד אותך, נכון?” וכך גם תתנו לגיטימציה לרגשותיו ובנוסף הוא לא ירגיש נעלב, אומלל ומזולזל ואף יוכל לקבל מכם מענה.
אחד הדברים הכי מחזקים ילד פוחד הוא חיבוק – תחושה של גב ונוכחות הורית. הוא נכנס למיטת ההורים ושם חש הכי מוגן. תנו לו את האופציה של חיבוק כי היא תידלוק. אימרו לו “אני איתך כמה דקות” ועם הגיל תוכלו להתרחק.
