להיות הורה לילד מיוחד
רבים מן הילדים אשר עד לפני כשני עשורים תויגו כחולמניים, שובבים, עצלנים, מופרעים, חוצפנים, תוקפנים, טיפשים… מאובחנים היום כילדים בעלי צרכים מיוחדים. הילד אשר התקשה להעתיק מהלוח בכתה או שלמד למבחנים אך נכשל בהם שוב ושוב – מוכר היום, לעיתים, כבעל דיסגרפיה: יתכן ויש לו הפרעה במערכת הנוירו-מוטורית והפרעה זו מקשה עליו לתרגם ידע חזותי לתנועות מוטוריות עדינות (כלומר: כתיבה). או הילד אשר דעתו מוסחת מכל תנועה קטנה, או אשר מתקשה לשבת בשקט מול הטלויזיה או בכיתה – מוכר היום כהיפראקטיבי: יתכן ויש לו רמה עודפת של פעילות כימית ופגם אובייקטיבי ביכולת ההקשבה.
היום אנחנו יודעים: זה לא שהוא לא רוצה, אלא הוא באמת “לא יכול אחרת”. האבחנה לעיתים קשה. הרי לא ניקח כל ילד שובב לאיבחון! ולא נתייג כל ילדה חולמנית כבעלת הפרעה נוירו-כירורגית או נוירו-מוטורית! אך עלינו, ההורים, להיות מודעים לאפשרות שהילד שלנו אינו סתם איטי בדיבור או לא ממושמע ויתכן והוא בעל צרכים מיוחדים.
מודעות הינה מילת המפתח. ולאחריה באות החמלה והקבלה. המודעות הינה שימוש בידע באופן תבוני. כיום אנחנו יודעים שיש ילדים מיוחדים עם צרכים מיוחדים ועלינו להיות נבונים מספיק כדי לתת לילד את הספק שאולי הוא לא עצלן אלא מתקשה. בעזרת המודעות נהייה ערים לתופעות שונות בהתפתחותו (המוטורית, השפתית, הקוגניטיבית) ונבקש את עצת ועזרת המומחים.
ואם אמנם יאובחן ילדנו כבעל צרכים מיוחדים, נוסיף חמלה לאווירה בבית. חמלה אינה רחמים. אנא, אל תרחמו על ילדיכם. רחמים הם המקום בו אנו חושבים שהאחר אינו יכול יעזור לעצמו ואנו מתנשאים מעליו ועושים במקומו. חמלה הינה הרגש המאפשר לנו לפעול למען האחר מתוך אהבה. לא לפעול במקומו, אלא עבורו.
ואזי קיימת הקבלה “זהו ילדי”. לעיתים עם הקבלה יש צורך להוריד ציפיות. יתכן והילד לא יוכל להצטרף לעסק המשפחתי כי הוא בעל דיסקלקוליה (הפרעה משמעותית ברכישת החשבון), או שלא יהיה בעל תארים אוניברסיטאיים או אולי אף לא רהוט בדיבורו. כן, ילדי יהיה מה שהוא יכול להיות ולא מה שאנו, הוריו, היינו רוצים שיהיה. יש לעיתים עצב בעצם הקבלה, אך יש בה שלמות והיא נושאת בתוכה את היכולת לעזור לילד בעל הצרכים המיוחדים.
קשה להיות הורה לילד בעל צרכים מיוחדים. ההתמודדות עם הקושי של הילד או הילדה מצריכה מאיתנו, ההורים, תעצומות ללא הפסק, מידי דקה, כל יום, כל השבוע, כל השנה, למשך שנים רבות. כן, מאמץ רב, אך קבלת הקושי של הילד ללא המחשבה “מה זה אומר עלי, ההורה, שיש לי ילד כזה”, היא זו אשר תאפשר להורה לחוש אהבה רבה המעורבת בחמלה ובקבלה – רגשות אשר יאפשרו לו, להורה, לפעול לטובת הילד.
זה ממש לא פשוט לגדל ילדים. העבודה התובענית, החברה ההישגית, הקודים החברתיים, הסטריאוטיפים… כל אלה עושים את ההורות של היום קשה יותר מאשר אי פעם. אך אין לנו, ההורים, את הפריבילגיה לא לשים לב. לא להיות מודעים. לא לראות את הילד הפרטי שלנו לפני כל האילוצים האחרים.
