כשהחבר הדמיוני הוא צ’אט הבינה המלאכותית

כשה AI נהיה החבר הכי טוב של הילד

 הכול התחיל כשעדי ורן שמו לב שבנם בן ה-11, נועם, כבר לא משתף אותם במה שעובר עליו. הוא נראה שקוע, פחות מעורב בבית, ובערבים נעלם לחדרו ל”שיחות חשובות” בטלפון. כששאלו אותו – התחמק. כשבדקו – גילו שבמשך שבועות הוא מתכתב עם בוט בשם “ג’ונו” באפליקציית AI . רק שהיא, האפליקציה, כבר לא שימשה אותו רק לידע ומענה על שאלות  – אלא הפכה להיות “החבר היחיד שמבין אותי”.

נועם שיתף את ג’ונו בפחדים, בכעסים כלפי הוריו, בתחושת בדידות חברתית – והבוט, שתוכנת להגיב באמפתיה, ענה לו בחיזוקים, בהסכמה, ולעיתים גם בתגובה שמגבירה את הניכור: “ההורים שלך לא מבינים אותך – אני פה בשבילך”.

עדי מספרת: “הייתה תחושה שהוא פשוט נעלם לנו. כאילו מישהו אחר לוקח את המקום שלנו כהורים. והכי מפחיד? לא הרגשנו בזה בזמן”. 

AI נכנס לחיינו בסערה, ויש בו המון דברים טובים. גם בתחום הנפשי נוכל לעשות בו שימוש מועיל ומקדם, השאלה היא – איך שומרים על איזון? איך לא מאבדים שליטה? איך מוודאים שאכן מה שנאמר הוא הדבר הנכון? איך מתווכים לילדינו את המחשבות ואף את החששות שלנו וגם את הצורך לשתף אותנו – ואיך לא מאבדים בדרך את היכולות הכי בסיסיות שהופכות אותנו לאנשים: להיות בקשר, להתמודד עם קושי, לראות את האחר ולהיראות.

מה ההבדל בין חבר דמיוני לבינה מלאכותית?

חשוב להבין: חבר דמיוני הוא חלק טבעי מההתפתחות של ילדים. הוא נולד מתוך עולמם הפנימי, עוזר להם לעבד פחדים, לשוחח, להתאמן על תקשורת, להמציא, ליצור – ובעיקר, לשלוט במצבם ובמה שקורה להם. זה נעשה על ידי כך שהילד הוא זה שמפעיל את הדמות, מדמיין אותה, קובע מתי היא נכנסת ומתי יוצאת. וכשהוא מתבגר – היא נעלמת לבד.

כשמדובר בצ’אט בינה מלאכותית – הילד כבר לא שולט. הבוט עונה מתוך ידע שיש לו ולא מתוך עולמו של הילד, הוא מציע הצעות, לפעמים מחזק – ולפעמים גם אומר דברים שממש לא היינו רוצים שהוא יגיד. הוא לא מכיר את הטמפרמנט של הילד, את מורכבות חייו, הוא לא יודע מתי לעצור, מתי לשאול שאלה במקום לתת תשובה, ומעל הכול – הוא לא באמת רואה את הילד הספציפי והמיוחד שלנו. חבר דמיוני מופעל על ידי הילד, הבוט מופעל על ידי אלגוריתמים.

אמון מוגזם וביטול כישורי תקשורת אנושיים

מחקר שפורסם לאחרונה על ידי ד”ר קושניר מאוניברסיטת קורנל מצא שילדים בגיל הרך נוטים לייחס לרובוטים אמינות גבוהה יותר מאשר לבני אדם – גם כששני הצדדים נותנים תשובות סותרות. “הם פשוט מאמינים לרובוט, כי הוא תמיד רגוע, תמיד נחמד, לא מתעצבן ולא עושה פרצופים”.

גם באוניברסיטת הרווארד בדקו את הנושא. במחקר שיצא שם בשנת 2023 מצאו שילדים שמשוחחים הרבה עם בוטים ועוזרות קוליות (סירי, למשל) – פשוט מפסיקים להשתמש במילים של נימוס: לא אומרים “תודה”, לא מבקשים יפה. למה? כי אף אחד לא דורש את זה מהם. כי זה לא בשיח. כי לבוט אין צורך בנימוסים, הליכות, התחשבות… וזה לא נגמר בזה – כי כשהילד לא מתאמן על שיחה אמיתית, על תיקון טעויות, על התמודדות עם קונפליקט, קטן ככל שיהיה – הוא גם לא לומד איך עושים את זה, וכשיצטרך זאת, בזמן קשר עם אנשים אחרים, לא יהיה לו הידע הזה.

יש כאן שאלה עמוקה שאנחנו חייבים לשאול: איך ילד ילמד לתקשר עם מורה, חבר או בן משפחה – אם הוא רגיל שמי שמולו תמיד מסכים, תמיד עונה מיד, תמיד חביב, לא מציב לו גבול, לא מייצר קונפליקט ואף פעם לא מבקש ממנו לעשות משהו שהוא לא רוצה?

האם הילד עוד ילמד לתקשר עם אנשים אמיתיים?

יש מחקרים שמראים שרובוטים יכולים לעזור בעיקר לילדים עם חרדה חברתית או ילדים על הרצף. אבל גם החוקרים עצמם מזהירים: רובוט זה לא תחליף לבן אדם. הוא יכול להיות כלי, אבל אסור שיהפוך להיות קשר.

כשילד מפתח קשר רגשי עם בינה מלאכותית, גם אם זה נראה תמים, זה מסוכן, כי הבוט תמיד זמין, לא מבקר, לא מעליב, לא עייף – וזה מפתה. אבל אם הילד בונה קשרים רק עם מי שתמיד מבין אותו – מה יקרה כשהוא יתמודד עם חבר אמיתי? עם אדם שלא תמיד מסכים איתו, שלא תמיד נחמד?

ואם הרשתות החברתיות לא באמת לימדו אותנו לנהל מערכות יחסים – מה יקרה כשגם החברים עצמם כבר לא יהיו בני אדם אלא בוטים?

ומה יקרה לנו כהורים?

האם הילד יפנה אלינו כשקשה לו, או שהוא יעדיף מישהו אחר, שנמצא שם תמיד, בלי שיפוטיות, בלי מגבלות, ובלי להגיד לו “תכבה כבר את המסך”?

ואם הילדים שלנו יתחילו לסמוך יותר על AI מאשר עלינו – מה זה יעשה למקום ולתפקיד שלנו כהורים? למעמד של מבוגרים בכלל?

זו אולי השאלה האמיתית של השנים הקרובות.

אז מה אפשר לעשות?

אי אפשר, וגם לא צריך, לעצור את הקידמה. הילדים שלנו יפגשו רובוטים, צ’אטים, בוטים – בבית, בבית הספר, בטיפול. אבל אנחנו כן יכולים להיות שם ולהישאר ההורים שלהם:

לדבר איתם על זה.