לפני שנים הייתי אימא צעירה לילד בן שנתיים. ילד מתוק, חכם, עם דמיון עשיר, אהוב מאד ורגיל בסך הכל. ככל ילד ראשון הוא היה עטוף באהבה ובכל הזמן הפנוי שהיה לי ולאבא שלו. כשהיה בן שנתיים פרצה מלחמת יום כיפור. בעלי יצא למילואים למשך כמעט חודש ואנחנו, בתל אביב, חווינו כמה אזעקות וירידה לחדר המדרגות. גרנו אז בבית ישן שלא היה בו מקלט והיינו יורדים ויורדות לחדר המדרגות בקומת הקרקע.
אני זוכרת לילה אחד במיוחד: הייתה אזעקה, הרמתי את הילד הפעוט, שעוד ישן, על ידיי, וירדתי איתו במהירות למטה. לא הדלקנו את האור בחדר המדרגות (ירדתי מקומה שלישית) והילד בינתיים התעורר. אני זוכרת את עיניו: שתי גולות ענקיות שנפתחו והביטו בי בלי להבין מה קורה. אני חייכתי אליו ואמרתי לו שאנחנו יורדים למטה לכמה דקות לחכות עם כל השכנים. החיוך שחייכתי אליו היה חיוך מלאכותי, הידיים שלי רעדו ואני בטוחה שהלב שלי, שהילד היה סמוך אליו, דפק במרץ מתוך בהלה וחשש. אחרי כמה דקות הגיעה צפירת הרגיעה ועלינו לדירה שלנו. אני לא זוכרת את המשך הלילה אלא דווקא את הימים שבאו אחר כך. ימים בהם החברים של אחיי נהרגו, מבעלי כמעט ולא שמעתי, הרחובות היו ריקים, לעבודה לא הלכנו וכמובן גם לא הבאנו את הילדים לגן, והילד המתוק שלי התחיל לגמגם.
כבר אז הבנתי למה זה קרה לו. אמנם לא היה לי כל הידע שיש לי היום, אבל הבנתי שהפחד שהוא חווה, יחד איתי ועם שאר השכנים שעמדו איתנו בחושך בחדר המדרגות, הוא זה שגרם לו לגמגם.
היום אני יודעת הרבה יותר. היום אני יודעת שהרבה ילדים עוברים תקופה של גמגום ואני גם נפגשתי עם הוריהם בקליניקה. הורים מודאגים, הורים שמאבדים סבלנות בגלל החשש לילד והורים, כמוני אז, שלא יודעים מה לעשות. פתאום, יום אחד, הילד או הילדה מתחילים לגמגם. ילדים שדיברו בשטף פתאום חוזרים על אותה מילה או על אותה הברה שוב ושוב ונתקעים בדיבורם. לא תאמינו, אבל זה קורה כמעט לשמונים אחוז מהילדים. זה יכול לעבור אחרי שבוע, אחרי חודש או אחרי כמה חודשים. בדרך כלל זה עובר לבד, אם אנחנו, ההורים, נדע להתמודד עם זה ולהקל על הילדים.
כמו עם ילדים שיש להם הפרעות קשב וריכוז – לא הסימפטום הוא הבעיה, בדרך כלל, אלא היחס של עולם המבוגרים אל הבעיה הזו והיחס הוא זה שיכול לפגוע בדימוי העצמי של הילד ובביטחונו. כשהבן שלי גמגם הבנתי שזה מתוך לחץ ומתוך חוסר שקט ואצל ילדים אחרים זה יכול להיות מסיבות אחרות שלעיתים קרובות איננו יודעים מה הן. אני מכירה תגובות רבות ושונות של הורים כאשר זה קורה לילדיהם: בהלה שמא זה יישאר לתמיד ולכן מתעקשים שהילד ידבר נכון, נוזפים בו, מתקנים אותו, מעירים לו, חוששים לתגובות הסביבה (של מבוגרים אחרים וגם של ילדים אחרים) ובעצם עושים את ההיפך ממה שנדרש. ומה נדרש? לחזק את הילד ולתמוך בו.
בל נשכח שמדובר באפרוחים בני שנתיים, שלוש, ארבע. ילדים שכל יום נחשפים לעולם עוד ועוד והעולם הזה מפחיד לעיתים, לא מוכר לעיתים, מבקר, דורש, מתלונן ומעצב את הדימוי העצמי של הילד והילדה.
אני זוכרת איך הייתי מתאפקת לא להגיב כאשר בני גמגם. הייתי אוספת את כל כוחותיי כדי לא להעיר לו ולהיפך, אמרתי לו שאני מחכה בסבלנות עד שיסיים להגיד לי מה שהוא רוצה. זה לא היה פשוט. אכן הייתי דאוגה, אבל לא הראיתי לו שאני מייחסת לזה חשיבות רבה מידי ולכן גם לא הייתי עסוקה בלנסות ולהרגיע אותו (ודרך אגב, זה עלול להחליש את הילד/ה מאד כי זה אומר לו שמשהו לא בסדר), אלא זכרתי שלחץ הוא מצב רגשי ומצב רגשי יכול לעבור אם אהפוך את הסביבה של הילד למלאת בטחון ושמחה. שיחקנו הרבה, הקראתי לו הרבה סיפורים, לא סיימתי משפטים שהוא היה נתקע בהם, לא הסברתי לאנשים שסביבנו שיש בעיה (כי הרי תמיד עושים את זה מעל הראש של הילדים) ונתתי לזמן לעשות את שלו.
כמובן שלא תמיד זה עובר לבד. נדיר שזה יישאר גמגום כרוני ואז יש לפנות לעצת מומחים. אבל בדרך כלל, כמו בהרבה מצבים בהם אתם נתקלים – זה זמני ולכן אורך רוח וזהירות יעשו את העבודה.
