כשלא כל ילד רוצה לעלות לבמה – מחשבה אחרת על מסיבות סיום
כמו בכל שנה, מסיבות הסיום מגיעות ואיתן ההתרגשות הגדולה. הילדים מתאמנים, שרים, רוקדים, ההורים מתרגשים איתם – וזה באמת נפלא. יש בזה גאווה, יש ציפייה, יש תחושה של רגע חגיגי שמסכם שנה שלמה.
אבל מתחת לפני השטח מתרחש דבר נוסף, שפחות מדברים עליו: לא כל הילדים מרגישים נוח על במה. לא כל ילדה אוהבת להופיע, ולא כל ילד מרגיש שהוא מסוגל לעמוד מול כולם ולשיר. יש ילדים שהבמה מרגשת אותם, ויש כאלה שהיא פשוט לא המקום שלהם.
והילדים האלה מגיעים בצורות שונות. יש ילד שהתאמן בלי סוף, ידע את כל המילים, ובדיוק ברגע האמת קופא. יש ילדה שהתלהבה מאוד, חיכתה להופעה, אבל יומיים קודם רבה עם חברה – ועכשיו משהו בתוכה נסגר והיא כבר לא רוצה להשתתף. יש ילדים שמפחדים לאכזב את עצמם, יש כאלה שמפחדים לאכזב את ההורים, ויש ילדים שפשוט מרגישים שהם לא יכולים. בלי לדעת להסביר למה.
במקרים כאלה, ההורים – לרוב מתוך כוונה טובה – מתחילים לדחוק. בעדינות, כמובן. “אבל חבל, את יודעת את זה”, “אבל כל הילדים שם”, “אבל אני איתך, את לא לבד”. הכול נאמר ברוך, מתוך רצון לעזור, לעודד, לחזק.
וזה בדיוק המקום שבו חשוב לעצור ולהגיד: גם העידוד הכי עדין והכי מנומס הוא סוג של לחץ. הילד כבר מרגיש מצוקה, כבר מתמודד עם משהו פנימי שמציף אותו, ולחץ נוסף מההורה, אפילו כשהוא עטוף בחיוך, רק מעמיק את התחושה הזו.
מתוך „פותחים יום” בערוץ 13 – מיכל דליות על ילדים שמסרבים לעלות לבמה, ולמה לפעמים הדבר הכי נכון הוא לא לדחוף:
הילד לא עושה דווקא – הוא פשוט מוצף
הרבה פעמים שומעים הורים אומרים: “הוא עושה לי דווקא. הוא יודע הכול, הוא התאמן”. אבל ילדים לא פועלים מהמקום הזה. ילד לא עומד בצד וחושב איך להכעיס את אמא או לבאס את אבא. הוא פשוט מוצף. הוא לא יודע להסביר מה עובר עליו, הוא לא יודע למה זה מרגיש לו כל כך גדול – וזה לא אומר שהוא לא מרגיש את זה בעוצמה.
ולכן, השאלה “למה?” פשוט לא מועילה כאן.
באותו רגע הילד אולי חווה אכזבה מעצמו, פחד מכישלון, חשש להיחשף מול כולם. ולא משנה מה תגידו לו הוא מרגיש שהוא איכזב. את עצמו, אתכם, את כולם. עכשיו תוסיפו לזה גם את התחושה שהוא “לא בסדר” כי לא רצה לעלות לבמה, והנה נולדת בושה.
ובושה היא רגש חזק מאוד. זה הפחד להיראות, להיחשף, לא לעמוד בציפייה של אחרים.
כשאנחנו מפחדים מהעתיד – הילד מרגיש את זה עכשיו
והאינסטינקט ההורי, הטבעי כל כך, הוא לדחוף. אבל כאן כדאי לעצור רגע. ברור שאנחנו רוצים לעודד, וברור שאנחנו פוחדים. “אם הוא לא יעלה השנה, אז גם בשנה הבאה הוא לא יעלה, ואם הוא לא יופיע בי״ב – איך הוא ישרוד בצבא?” המחשבות רצות קדימה, לפעמים הרבה מעבר למה שהמציאות באמת דורשת.
אבל זה פשוט לא נכון.
ילד שלא רוצה לעלות לבמה בכיתה ג’ הוא לא מדד לשום דבר. אם אנחנו מכירים את הילד שלנו ויודעים שזה האופי שלו, שהוא לא בעניין של במה, אבל יש לו חברים והוא מתפקד חברתית ורגשית – אז זו פשוט לא הבמה שלו. תרתי משמע.
ואם זה ילד שבדרך כלל כן משתתף, כן עומד מול קהל, והפעם לא? כאן כן אפשר לשאול. לא בלחץ, לא בשיפוט. אפשר לומר: “רוצה לספר לי מה היה?” או “אולי נדמיין יחד מה יקרה אם תעלה?”. לפעמים נגלה שהיה שם אירוע רגשי כגון ריב, הערה לא במקום, מבוכה קטנה שעשתה רעש גדול. ולפעמים הילד פשוט לא יידע להסביר. וגם זה בסדר.
אז הפעם – הוא לא יעלה.
וזה באמת לא כזה נורא.
אם הקריאה העלתה אצלכם שאלות או נגעה בנקודה שמעסיקה אתכם, אפשר להעמיק ולקבל ליווי מקצועי אישי במסגרת הדרכת הורים.
אולי יעניין אותך גם
נמאס לי מהגוף שלי!
על דימוי גוף ודימוי עצמי אצל ילדים את שיחת ההיכרות שלנו, גילי פתחה בשאלה, שהיה בה המון כאב: “מה לא
איך להתמודד עם ילד מתחצף ומקלל?
איך להתמודד עם חוצפה של ילדים למרות שהיום אני כבר סבתא ומוכנה “לספוג” מנכדיי יותר מאשר הייתי מוכנה לקבל מילדיי,
מיניות בעידן הדיגיטלי: איך לדבר עם מתבגרים על מיניות בצורה פתוחה ובריאה
לא מדברים על מיניות. ובמיוחד לא מדברים על מיניות עם הילדים המתבגרים שלנו. וזו טעות קשה! ביצר המיני טמון מקור
