לפני יותר מעשרים שנה, הבנים שלי היו גולשים בים. אני זוכרת איך הם היו מתעוררים בשעה שש בבוקר ועולים על הגג כדי לראות את הים.
היום כבר לא רואים את הים מגג ביתי, כי סביבנו בנו בתים גבוהים מאד, גבוהים משלנו, אבל אז ראו. אני גם זוכרת איך הייתי אומרת לעצמי “תראי איך הם מתעוררים בקלילות ובמהירות בשש בבוקר כדי לצאת לים, אבל בתקופת הלימודים היה להם כל כך קשה להתעורר….”.
בקיצור, היו עולים על הגג, רואים ים סוער, החליפו כמה טלפונים עם חברים, והיו יוצאים לים עם הגלשן צמוד לאופניים (גם חסכו כסף כדי לקנות מיתקן מיוחד המולחם לאופניים ואליו מצמידים את הגלשן).
אני מודה לאל שלא הייתי איתם בים ולא ראיתי אותם שוחים לעומק הים הסוער ואז תופסים גלים, כי פעם אחת חוויתי את הפחד הזה וטוב שלא חוויתי אותו יותר מהפעם הזו. בפעם הזו הלכנו כל המשפחה לים. הבנים כבר היו שם שעתיים קודם עם חליפות הגלישה שלהם ועם החברים האחרים ואנחנו, שאר בני המשפחה, הגענו עם ארוחת בוקר. הקמנו אוהל קטן (אותו היינו מקימים בכל חוף אליו היינו מגיעים), הנחנו את הצידנית עם הכריכים (כריך מותאם לכל ילד), אבטיח חתוך, הרבה מים לשתייה, כלי משחק בחול לבנות הצעירות, כובעים, קרם הגנה, והרבה שמחה בלב.
אנחנו יושבים לנו על החוף, הבנים יוצאים מידי פעם מהמים לשתות קצת ואני כל הזמן אומרת, כמו כל אמא פולנייה “תיזהרו! אל תישחו רחוק מידי! הים סוער!”.
הים ביולי ואוגוסט מאד סוער. זה תמיד עצוב, כי דווקא בחופש הגדול הים סוער ולא נעים להתרחץ בו, אבל הוא הכי כיפי לגולשים.
בקיצור, בשלב מסוים שמתי לב שהבנים לא חזרו לחוף כבר איזה חצי שעה או יותר ואמרתי לבעלי “לך תחפש אותם”. לך תחפש אותם אומר תכנס למים, תשחה נגד הזרם, תעבור את הגלים הסוערים בגובה מטר וחצי לפחות, תראה את הבנים שלי ותגיד להם לחזור. בעלי, כמו רוב הבעלים, אמר לי לא לדאוג. אין ממה. הילדים מנוסים, הם כבר עושים את זה שנה שנייה או שלישית, הם מכירים את הים, הכל יהיה בסדר. אני לא הרגשתי בסדר. אני דאגתי בטירוף. המשכתי לנדנד ואז קרה מה שקורה בדרך כלל כשאנחנו מנדנדות – הוא נכנס למים והתחיל לשחות בניסיון לעבור את הגלים.
בעלי שחיין מצוין. הוא לא פוחד מהים, ובעצם לא פוחד מכלום (חוץ אולי, ממני…). הוא נכנס, ראיתי אותו צולל כל פעם שנתקל בגל עצום, יוצא ומנסה להתקדם לעומק. כעבור כמה דקות יצא בעלי מהמים, עייף (כי נלחם בגלים) ומוטרד ואמר לי “אני לא יכול לעבור את הגלים ואני לא רואה אותם”. יופי. בדיוק את זה הייתי צריכה לשמוע!
אני זוכרת את החצי שעה או שעה או שעה וחצי שחיכיתי בחוף והייתי בלחץ. לחץ זו מילה לא טובה בעצם, כי הייתי הסטרית. לא היה לי איך ועל מי להוציא את זה והלכתי על החוף מימין לשמאל בתקווה לראות שביב נער יושב על גלשן. לא ראיתי. אי אפשר היה לראות בגלל גובה הגלים.
אחרי שבוע (ככה זה הרגיש לי) יוצאים הבנים עם הגלשנים מתחת לזרוע, מלאים התלהבות, קורנים מחום הקיץ ורטובים ממים מלוחים ומתקרבים אלינו בצעדים מדודים ורגועים. התאפקתי לא לצעוק “מה עשיתם לי?” ובמקום זה שאלתי, מאופקת ככל שיכולתי “איפה הייתם?”. הם היו, כמובן, מעבר לגלים. מכיוון שהים היה מאד סוער, הם ישבו במרחק, בסך הכל מאה מטר מהחוף, מאחורי הגלים, וחיכו שהים יירגע קצת.
מי שלא יודע, מאחורי הגלים יש שקט. הגלים מתנפצים ברעש וגעש את החוף, אבל קצת מאחוריהם יש ממש שקט. ים שקט בו הנערים יושבים על הגלשנים שלהם, מפטפטים ביניהם ומחכים לגל “הטוב” שיוביל אותם עד החוף. שם הם היו.
נזכרתי בחוויה הזו בשבת האחרונה כשהלכתי עם אחד מבניי וילדיו לאותו חוף. הים היה סוער בטירוף, בקושי הייתה חלקה קטנה ומסומנת אליה המצילים הירשו לרוחצים להיכנס, היה עמוס אנשים, היה חם, ואני ראיתי את הנכד שלי, בן שש בסך הכל, גולש לו על הבוגי הקטן שלו, חמישה מטרים מהחוף. בבת אחת הציף אותי הזיכרון הזה מלפני יותר מעשרים שנה.
אז מה מוסר ההשכל? אני לא יודעת אם יש פה מוסר השכל! שלא ילכו לים לגלוש? שאימא שלהם לא תצטרף אליהם? לא יודעת. אין כאן לדעתי מוסר השכל, אלא הידיעה שהחיים עם ילדינו מייצרים לנו חוויות רבות של אושר וחוויות רבות (אולי אפילו יותר) של דאגה.
קיץ נעים לכם.
