לפני הרבה מאד שנים נישאתי. כמובן שחודש קודם קבעתי עם הצלם, עשינו את כל ההכנות הדרושות והנה הגיע היום המיוחל. אני זוכרת מצוין את היום הזה. מהבוקר הייתי כבר בסלון הכלות: מתאפרת, מסתרקת, לובשת את השמלה הלבנה שחלמתי עליה מגיל צעיר, צובעת את הציפורניים ונועלת את הנעליים הלבנות. אני זוכרת שהחלטתי שאני לא אחכה באולם ולא אקבל את האורחים שמגיעים, אלא אצא, ממש כמו נסיכה, ישר לחופה. אחר כך נגיד שלום לכולם.
וכך היה. התחבאתי בחדר ההתייחדות ויצאתי ישר לחופה. כשאני בדרכי לחופה, ניגש אלי אחי דניאל, אחד משלושת אחיי, זה ששם לב לכל דבר (ואיזה מזל!) ואמר לי שהוא לא רואה את הצלם. נלחצתי, ביקשתי ממנו שיבדוק שוב – ואין צלם. התקשרנו לחנות שלו – ואין תשובה. אחי המתוק הציע שהוא יצא במכונית ויעשה סיבוב ברחובות עד שיתקל בחנות צילום ויביא משם את הצלם. כך היה. אחי ויתר על החוויה של לראות את אחותו היחידה מתחת לחופה וזאת כדי להציל את המצב. הוא הסתובב כמו משוגע ברחובות תל אביב עד שראה חנות צילום פתוחה ומשך משם את הצלם. המשמעות היא שיש לי רק תמונה אחת, בשחור לבן, מהחופה. במקרה, פשוט כי היה שם חבר עם מצלמה.
במשך כל הערב לא חשבתי על זה יותר. היה צלם, צילם את כולם, העמיד אותנו בכל מיני פוזות מבוימות ותודה לאל יש תמונות לשים באלבום החתונה.
למחרת בבוקר, רגע לפני שעלינו על הטיסה לאילת לירח דבש (פעם זה מה שעשינו. לא נסעו אז לחו”ל לירח דבש. למי היה כסף?), עצרנו בחנות של הצלם שלא הגיע. המסכן היה בשוק. הרגיש כל כך לא נעים. היה אומלל, לדעתי הוא היה אומלל יותר מאיתנו. מכיוון שהיינו במצב רוח של ירח דבש ממש לא כעסנו אבל אמרנו לו שהוא “ישלם על זה” בצורה אחרת. החלטנו, הצלם ואנחנו, שכשיהיו לנו ילדים, הוא יגיע, במשך חמש שנים לפחות, לכל ימי ההולדת של הילדים העתידיים שלנו ויקרין סרטים.
בימי ההולדת של שנות השבעים האמהות היו צוות ההווי והבידור. היינו משחקות עם הילדים במי ירוץ מקצה החדר לקצהו השני בלי להפיל את הביצה שעל הכף, שמוחזקת בפה. היינו שמות כדורי צמר גפן על הרצפה והילדים היו צריכים לנשוף ולהזיז את הכדורים הקלים האלה לקו סיום. היינו עושות תחרות של מי גומר לעטוף את חברו בנייר טואלט הכי מהר. היו עושות חידונים שחשבנו עליהם קודם ובעיקר, והכי שווה, היינו מקרינים (כאן האבות נכנסו לתמונה) לילדים סרט. באותן שנים בקושי הייתה טלוויזיה. היה ערוץ אחד עם מעט מאד תכניות לילדים וכמעט ללא יבוא של סרטים מחו”ל. סרטים היינו לוקחים את הילדים לראות באולמות קולנוע.
והנה, למשפחת דליות היה איש שהגיע עם מקרן וסרט על גלילים והוא היה מקרין לילדים סרט על הקיר הלבן בסלון, או כמו שאנחנו עשינו: על הקיר הלבן של המקלט.
הדירה שלנו שכנה בשיכון זוגות צעירים. המשמעות הייתה שבכל קומה עם ארבע דירות היו לפחות שמונה ילדים ובכל הבניין היו יותר משלושים. הרבה, נכון. הרבה ילדים זה הרבה שמחות ולכן המקלט שלנו הפך לאולם ימי הולדת והקרנת סרטים. את הקירות צבענו בצבעים שמחים, עם ציורים של בעלי חיים ודמויות מהאגדות וקיר אחד השארנו לבן כדי שאפשר יהיה להקרין עליו.
בקיצור: כמעט לכל ימי ההולדת של ילדיי, במשך למעלה מחמש שנים (הצלם כנראה נהנה להגיע…), היה מגיע איש עם סרט. זה היה כיף גדול.
ומה המסקנה? שרגע לפני שצורחים ומוציאים את העצבים, צריך לחשוב איך להוציא לימונדה מהלימון. נכון שזה יצא לנו במקרה כי היה לנו מצב רוח טוב בגלל ירח הדבש, אז לא צרחנו עליו וזה יצא טוב, אבל זו הייתה, מבחינתי, נקודה בזמן בה הבנתי שלמרות הצער, הכעס, ההפסד ועוד כל מיני רגשות לא נעימים שתוקפים אותנו ברגעים כאלה, למרות כל זה, כולנו בני אדם: מבטיחים ולא מצליחים לקיים, מתכוונים לטוב וזה יוצא ממש לא מוצלח, מעבירים לילדים מסרים שיש בהם כוונה טובה, כוונה חינוכית, ויוצא שהעלבנו אותם או הלחצנו אותם וזו בכלל לא הייתה כוונתנו. חייבים, לדעתי, להפנים את הרעיון שלעיתים דברים מתפקששים ולמרות המחיר של זה {צלם שלא הגיע לחופה, ילד שלא הצליח במבחן, בעל/אשה/ילדה שלא עמדו בהבטחותיהם ועוד ועוד} אפשר תמיד, ממש תמיד, לראות את התוצאה דרך משקפיים ורודים: להוציא לימונדה מהלימון, לראות את הזוית האופטימית, להסתכל קדימה ולייצר הזדמנות מהמשבר. בהצלחה
