כמעט כולנו במשפחה משקפופרים. בעלי ואני, שלושה מתוך ארבעת ילדיי, הוריי זכרם לברכה, חמותי ז”ל, דודים ודודות, אחיינים ואחייניות, חברים וכמעט חצי עולם, ולדעתי אני אחת הנשים הבודדות להן הנכדים לא מושכים את המשקפיים מהאף.
לא מזמן, באיזה אירוע משפחתי, ראיתי אמא מחזיקה על הידיים תינוקת מתוקה. הקטנה, בערך בגיל שמונה חודשים, תפסה לה כל הזמן את המשקפיים והאימא, שהתחילה צוחקת לשובבות של ביתה, המשיכה בהטיות הראש אחורנית כדי שהקטנה לא תגיע. זה כמובן לא עזר והילדה, סקרנית ועקשנית כמו שצריכה להיות קטנטונת בגילה, המשיכה לתפוס אותן. שוב ושוב היא תפסה את המשקפיים ושוב ושוב האימא גערה בה “לא! אסור!” וחילצה בקושי את המשקפיים מידי התינוקת.
זה הזכיר לי אותי. וזה קרה עם כל אחד מנכדיי הבוגרים: כולם היו תופסים לי את המשקפיים. זה טבעי, זה רגיל, זה קורה לכולם ואני זוכרת שחשבתי כמה עלו לי המשקפיים וכמה אני לא רוצה שהם ישברו ו/או יתלכלכו ו/או יימצאו בידיים זעירות של “חבלנים” קטנים ומתוקים. כל זוג משקפיים שלי גורם לי לשבור תוכנית חסכון. כמעט. אני רוצה אותם עם מסגרת יפה ואופנתית, כזו שתראה טוב עם כל מיני סוגי וצבעי בגדים שלי, ואני כבר זקוקה לעדשות מולטי פוקל. בסך הכל זה יוצא משקפיים מאד מאד יקרים.
מעבר לזה שרציתי תמיד לשמור עליהם, גם רציתי ללמד את זאטוטי שלא מושכים לי את המשקפיים. נכון, הם רוצים, אבל אני לא רוצה. נכון, זה טבעי להם, אבל זה לא מתאים לי. אז לפני שקמות נגדי כל האמהות שחושבות שמותר לתת לילדים הכל, לעשות הכל, לחבל בהכל, אגיד בפירוש: אני חושבת שלא מותר להם הכל. מותר להם המון, אבל יש דברים להם אני מסרבת. והמשקפיים שלי, זה אחד מאותם דברים.
אז מה עשיתי? כל פעם שהקטנה או הקטן משכו לי את המשקפיים אמרתי להם בקול שקט “אני לא מרשה. אם תמשוך לי שוב, אוריד אותך”. כמובן שהם משכו לי שוב ואני, כאחת שעומדת במילה שלי, הורדתי אותם. שמתי אותם על הרצפה לידי או בתוך הלול שלהם והתרחקתי מהם קצת. תטענו שהם לא הבינו, ואתם צודקים. הם לא הבינו. ולכן, כאשר כעבור רבע שעה הרמתי אותם שוב והם שוב משכו לי במשקפיים – הורדתי אותם שוב והפעם בלי מילה. וכך חמש או שש או עשר פעמים, בימים שונים של ביקורים שלי אצלם. הייתם צריכים לראות את הקטנים, אחרי כמה פעמים כאלה, מסתכלים עלי, מרימים את היד, אבל לא מושכים את משקפיי. למה? כי הם חכמים. כי ידעתי שהם יסיקו את המסקנה שרציתי, שלא כדאי להוריד לי את המשקפיים כי אז אני מורידה אותם ולא משתעשעת איתם בחיקי.
לא מזמן, באחד הטוקבקים לאחד הטורים שלי, באה אלי אמא בטענות שאני קשוחה, שאני לא רואה את הצרכים הרגשיים של הילד, שיש להיות מרצה, מפצה, מתמסרת באופן מוחלט לרצונות והצרכים של הילדים. האמת? זה פגע בי וזה הכעיס אותי. אני לא רואה את הצרכים של הילד? ועוד איך אני רואה אותם. היתרון שלי, לדעתי, הוא שאני רואה את הילד לטווח הרחוק. אני לא עושה דברים חינוכיים מתוך מחשבה “האם זה נעים לו, או שמא יתסכל אותו” אלא מתוך הבנה שהוא זקוק לידע הזה כדי להסתדר טוב יותר בחיים.
לא לתת לנכדים למשוך לי במשקפיים זה בדיוק זה: אני רוצה ללמד אותם שלפעמים יש איסורים בחיים, שלפעמים חובה להתחשב ברצונו של האחר, שאם מבקשים ממך לא לעשות משהו ואתה כן עושה זאת – יש לזה מחיר, הפסד.
ילדים לומדים מאד מהר. ילדים עושים מה שכדאי להם ומה שיוצא להם ממנו רווח. נכדיי הבינו מצוין שאם הם רוצים להיות על הידיים שלי (ומאד כדאי להיות על הידיים שלי כי אני סבתא מדליקה), אזי הם צריכים לא למשוך לי במשקפיים.
