קראתי לא מזמן את הכתבה של רונה מור, אשר ילדה בניתוח קיסרי (צודקת כל כך רונה, זה נשמע כמו שם של סלט) וקובלת על חוסר יחס אישי ושיקולים כלכליים ומשפטיים (של בתי חולים) אשר פוגעים בסיכומו של דבר ביולדות בישראל. כל מילה בכתבה פצעה בי כמו סכין, כי זרקה אותי ארבעים ושלושים שנה אחורנית. אז, כשילדתי אני את ילדיי, עוד לא דיברו איתנו על שיקולים כלכליים ומשפטיים, אבל חסרת אונים בחדר לידה, פעם אחר פעם – בהחלט הייתי.
הגעתי לראשונה לבית היולדות בחורף 1971, ילדה בת 21 וחצי עם בעל לחוץ בדיוק כמוה. בדקו אותי, שלחו אותי להמשיך להסתובב, בדקו אותי שוב, הושיבו אותי על ספסל בחוץ (זה היה בבית יולדות הקריה, זכרונו לברכה) ואז, בערב, אישפזו אותי. אני לבד, בעלי חזר הביתה, ואני ממש רואה מול עיני את החדר הענק המלא במיטות ברזל, וילונות פלסטיק בין המיטות אבל מי טורח לסגור אותם, אור ניאון קר ובוהק, נשים בוכות, צועקות, מייללות, מתאפקות, קוראות “רופא רופא” ואולי בא אליהן הרופא ואולי גם לא, ואני בתווך, מבולבלת, דואגת, כואבת והתינוק לא יוצא. פה ושם מגיעים אנשים זרים ודוחפים לי אצבעות בווגינה, גם סטאג’רים מסתובבים שם ומסתכלים לי פנימה, יש לתוך הפות הדואב שלי, אני מתביישת ומתכווצת אבל אין לי כוח לסרב לשום דבר. בשלב מסוים, אחרי כעשר שעות, כבר חיברו אותי לעירוי של פיטוצין כדי לזרז את הלידה ואני שם כמו שה מובל לטבח. אני זוכרת שהייתי צריכה לשירותים. דחוף. ביקשתי רשות לרדת מהמיטה וללכת לשירותים. הבטחתי שאשמור על העמוד שעליו היה תלוי העירוי, אבל לא הרשו לי. הביאו לי סיר. מה לעשות ואני לא מסוגלת לעשות פיפי במיטה? פשוט לא מסוגלת. חיכיתי לרגע שלא ישימו לב אלי ולאט לאט, כואבת ודואבת, ירדתי מהמיטה, מחוברת לעירוי, הנחתי את סיר המתכת הקר והמבייש על הרצפה וישבתי עליו להשתין. אוי, איזו בושה. גם לא יולדת, גם בוכה, גם צריכה ועושה פיפי, גם לא שומעת בקול המפקדים והמפקדות בחדר לידה… ילדה רעה! אחרי עוד כמה שעות, השחר כבר עולה, ואני שומעת, מתוך ערפל החושים שלי, את המילה “ואקום”. להזכירכם: אני לבד כל הלילה, כואבת, עצובה, עלובה, רוצה את אמא שלי ואת אבא שלי ואת בעלי. רוצה שמישהו ינחם אותי. שיבטיח לי, אפילו שזה שקר, שתיכף הכל נגמר, אבל שומעת “ואקום”. עוד לא הספקתי לשאול למה, מה קרה, מה קורה פה, למה לא מצליח לי, וניגשה אלי מיילדת. אני לא זוכרת את שמה או את מראה פניה, אני רק זוכרת דמות לבנה שאומרת לי “עוד נסיון אחד ואחרון” והיא לוחצת לי על הבטן ומעיפה החוצה את בני הבכור שלא הסכים לצאת עד אותו רגע.
בלידה השלישית כבר היה לי קצת נסיון: ידעתי שצוואר הרחם שלי נדבק, שפה לשפה, בגלל תפירות שעושים לי בזמן ההיריון. עושים זאת כדי לשמור על ההיריון שלא יאבד וזה בעקבות אובדן שהיה לי קודם. שוב לילה (לעזאזל איתי, יולדת רק בלילות), שוב אני לבד, עדיין החדרים הגדולים מרובי היולדות, עדיין אור ניאון קר, עדיין רופאים עייפים שעובדים שעות רבות מידי (מסכנים שלי, לא כך זה היה צריך להיות), בבית בעלי ושני בניי הפעוטים, אמנם אני כבר בת 28 אבל עדיין רוצה חום, מגע, קשר. שוב יש לי צירי לחץ כי העוברית הקטנה שלי רוצה לצאת, אבל אין פתיחה. ולמה? כי צוואר הרחם שלי סגור. למה? בגלל התפרים. הפעם יש לי נסיון, כבר ילדתי ככה בן אחד, אני יודעת מה צריך לעשות, אבל אינני מקבלת את המענה הנדרש. אני זוכרת מצוין עד כמה הרגשתי מושפלת: אשה חזקה, חכמה, עם נסיון, לא מפונקת, לא דורשת, אומרת מתוך ידע מה שצריך להיעשות – אבל פוטרים אותי במילים ריקות ובלי ממש לשים אלי. משום מה אני זוכרת את רגשותיי מהלידה הזו בצורה מאד בהירה. בלידה הראשונה הייתי צעירה ומבולבלת. בלידה השנייה הבן שלי התחשב בי בצורה יוצאת מן הכלל ונולד תוך שעתיים (כולם יצאו למסיבות והוא רצה להיוולד, באחד בינואר, הבן הראשון בשנת 1975 בבית יולדות הקריה), והפעם, בלידה הזו, היתה זו שוב לידה רגילה אמנם אבל ארוכה והיחס אלי היה כה משפיל. כאילו אני אוויר. כאילו כל מה שעומד לזכותי כאדם – נשלל ממני.
אני חושבת שהרבה נשים זוכרות איזו דמות של מלאך: רופא עם יחס אישי, מיילדת עם מגע מלטף, בן אדם שרואה אותנו כבנות אדם. גם לי היה הפעם אחד כזה: שמתי לב שמסתובב במחלקה רופא צעיר, מתמחה, שהכרתי את קול צעדיו כאשר התקרב אלי (היו לו קבקבי עץ לבנים ומרעישים) וממנו הצלחתי לחלץ, מידי פעם, יחס אישי, בתוך הלחץ שהוא היה שרוי בו בטיפול במספר רב מידי של יולדות וחוסר ברופאים ובמיילדות. כשהוא עבר לידי, אחרי שתיים עשרה שעות ארוכות של כאב וצער, אמרתי לו בקול מתחנף (בחיי): “ד”ר, אני יודעת מה צריך לעשות. זו הלידה השנייה שלי עם תפירת צוואר הרחם, בבקשה, רק תעשה מה שאני יודעת שצריך לעשות. בבקשה תכניס את היד שלך ותפתח לי את הצוואר, ד”ר זה מה שצריך לעשות, באמת, בבקשה”. למזלי הוא ניגש אלי ועשה מה שבקשתי. לדעתי, כי רצה להשקיט אותי. ואז בבת אחת אפשר היה ליילד אותי ואז גם הבינו שחיכו יותר מידי זמן והעוברית שוכבת בתוך מים מקוניאליים ויש סכנה לחייה. הסוף טוב, אבל הדרך, הדרך…..
על זה אני קובלת, על הדרך. על כך שכל זכויותיי כאדם וכאשה נעלמו ברגע שהגעתי לחדר לידה. למה זה כך? ואני מצטטת את רונה מור שציטטה את ד”ר נורתרופ “הנתונים מלמדים שנשים שאינן זוכות לתמיכה בשעת הלידה נתונות בסיכון גבוה יותר לעבור לידה ארוכה ולתוצאות עגומות”.
הלידות שלי, ועוד מאות אלפי לידות שהתרחשו כאן בעשורים האחרונים, היו יכולות להיות שונות לו לא ראו בנו פס ייצור, ואגינה ורקמות, אלא אדם. אשה. אשה בעת קשה שצריכה לא רק טפול מקצועי אלא בעיקר תמיכה רגשית.
