התסכול – לא אויב, אלא מתנה
יש משפט שאומרים הרבה לילדים, בעיקר בגן: “מה שיוצא אני מרוצה“. ואני מודה, המשפט הזה ממש מפריע לי. מי אמר שאני חייבת להיות תמיד מרוצה ממה שיוצא? מה, אסור לי להתאכזב? אסור לי להיות לא מרוצה? בעיניי זה מסר לא בריא. כי מה שהמשפט הזה בעצם אומר לילד זה: “אל תרגיש, תסתפק במה שיש ואל תשתדל לשנות את רוע הגזירה”. אבל החיים לא עובדים ככה. לפעמים דברים יוצאים מצוין, ולפעמים הם לא. לפעמים אני מתכננת משהו – והוא לא מסתדר. לפעמים אני רוצה משהו ואני לא מקבלת. ולפעמים אני משקיעה מאמץ והתוצאה לא קרובה למה שדמיינתי.
המקום הזה, שבו יש פער בין הרצוי לבין המצוי, הוא המקום שבו נולד התסכול.
תסכול הוא מורה חשוב לחיים
תסכול הוא לא מילה גסה. להיפך! הוא אחד המורים הכי חשובים של החיים. דרכו אנחנו לומדים מה זה להתמודד, איך לגייס כוחות, ואיך להמשיך הלאה גם כשהמציאות לא מסתדרת לפי הרצון שלנו.
כשאני מדברת עם הורים ושואלת אותם מה הם רואים כתפקיד ההורי המרכזי, אני מקבלת תמיד תשובות יפות: לתת אהבה, להעניק ביטחון, להיות קשובים, לשמח את הילד, לדאוג שיהיה לו טוב. וכל הדברים האלה נכונים וחשובים. אבל אם אוספת את כולם יחד למשפט אחד, הייתי אומרת: התפקיד שלנו כהורים הוא להכין את הילדים לחיים עצמם.
החיים הם לא רק חגיגה
החיים ,בואו נודה בזה, הם לא רק שמחות. יש בהם רגעים נפלאים, אבל יש בהם גם קשיים. כדי לחיות אותם, צריך לדעת לעמוד באכזבות, להתמודד עם חוסר צדק, לקבל סמכות גם כשלא מתחשק, ולעיתים פשוט להבין שאין ביכולתנו לשנות, ולהמשיך הלאה. ומאיפה נולדת היכולת הזו? היא נולדת מתוך תסכול.
כשהילד עומד בתור למתקן בגן השעשועים וכל פעם מישהו עוקף אותו, זה מתסכל אותו. אם אני כהורה רצה להילחם עבורו, צועקת על שאר הילדים או מזיזה אותם, הילד נשאר פסיבי. אבל אם אני נותנת לו לחוות את התחושה הזו, יום אחד הוא יגיד “סליחה, אני הייתי פה לפניך”, וברגע הזה הוא יגלה כוח פנימי חדש.
שיעורים קטנים של תסכול = צמיחה גדולה
כשהילדה חוזרת מבית הספר עם מבחן שבו לא הצליחה, היא פוגשת תסכול. אם אני מנסה להחליק, להגיד “זה לא נורא, זה שטויות”, אני שולחת לה מסר שהכאב שלה לא חשוב. אבל אם אני יושבת לידה, מכירה בתחושה שלה, ושואלת יחד איתה מה אפשר ללמוד מזה – אני נותנת לה כלי אמיתי.
כשהנער מתאהב וחווה פרידה ראשונה, זה מתסכל אותו עד עומק הנשמה. הוא מרגיש שהעולם מתפרק. ואני, כאמא, לא יכולה להעלים את הכאב הזה, וגם לא צריכה. אני יכולה להיות שם, להכיל, להזכיר לו שיש לו כוחות, לעודד אותו לקום בבוקר שאחרי ולהמשיך.
התסכולים הקטנים והגדולים האלה הם המקום שבו נבנה חוסן נפשי. החוסן הזה הוא היכולת הפנימית לקום אחרי נפילה, להאמין בעצמי גם כשלא הולך לי, לדעת שגם אם היום קשה מחר אפשר להתחיל מחדש.
הסכנה שבגוננות יתר
כאן נכנסת בעיה גדולה של ההורות המודרנית שאני קוראת לה גוננות יתר. אנחנו, ההורים של היום, הרבה פעמים מתבלבלים בין “להגן” לבין “לעשות במקומם”. ברור שהתפקיד שלנו הוא להגן. לשמור עליהם. לא ניתן להם לרוץ לכביש, לא ניתן להם להיפגע פיזית. אבל מרוב שאנחנו רוצים להגן אנחנו מונעים מהם את ההזדמנות לפתח כוחות.
אנחנו ממהרים להתערב, לפתור, להחליק. אנחנו לא רוצים שיהיה להם קשה, כי החיים מספיק קשים. אנחנו אומרים לעצמנו: “עזבי, הוא עוד ילך לצבא, למה כבר עכשיו שיתמודד?” אבל בדיוק כאן הטעות. כי אם הוא לא מתרגל להתמודד עכשיו, עם הקשיים הקטנים של היומיום, איך יהיו לו כוחות לעמוד בקשיים הגדולים באמת?
אני פוגשת את זה לא פעם אצל צעירים. הם גדלו לתוך בית שבו תמיד “סידרו להם” את העניינים. ואז, כשהם יוצאים לעולם, הם מצפים שגם שם יטפלו בהם ככה. הם מגיעים לעבודה ומתקשים להחזיק מעמד, כי אף אחד לא מתייחס אליהם כמו ל”נסיכים”. הם לא יודעים לעמוד מול סמכות, הם לא מאמינים בעצמם, אין להם כלים להתמודד. הם פוגשים את התסכול מאוחר מדי ואז הוא משתק אותם.
הכוחות הפנימיים מתגלים רק מתוך תסכול
אני זוכרת את הבנים שלי בצבא. כל אחד מהם מצא את הדרך שלו להתמודד. אחד חזר ואמר לי: “אמא, כל מה שעזר לי זה להגיד לעצמי שוב ושוב: אני יכול, אני יכול, אני יכול.” זה היה הכלי שלו. בן אחר מצא את הכוחות בריצה ובשירים קצביים ששר לעצמו. כל אחד מהם גילה בעצמו עוצמות שהוא לא הכיר והן נולדו רק בזכות התסכולים שחווה לאורך חייו, אלו שאיפשרתי לו לחוות, בכוונה וביודעין.
אני לא אומרת שאנחנו צריכים לייצר לילדים תסכולים. ממש לא. החיים כבר עושים את זה יופי. אבל אנחנו כן צריכים לאפשר להם לפגוש את אותם תסכולים. להתמודד איתם. לא לברוח מהם. לא להיבהל מהם.
להיות שם, אבל לא במקומם
התפקיד שלנו הוא להיות שם לצדם, להחזיק עבורם את היד, להגיד: “אני מבינה שקשה לך, אני רואה אותך, אני איתך.” אבל לא לעשות במקומם. כי אם אני אעשה בשביל הילד הוא לא ילמד שהוא יכול. אם אני תמיד אחלץ אותו מהבור – הוא לא ידע לטפס לבד.
אז בפעם הבאה שהילד שלכם אומר “זה לא יצא לי כמו שרציתי”, נסו לא למהר לפתור. שבו לידו. תנו מקום לרגש. הכירו באכזבה שלו. ואז תשאלו: “מה אפשר לעשות עם זה?” כי לפעמים התשובה תהיה שאפשר לנסות שוב בדרך אחרת. ולפעמים התשובה תהיה שאין מה לשעות וזה מה שיש. ואז הילד ילמד לחיות גם עם זה.
המתנה שבתסכול
אל תפחדו מהתסכול. אל תנסו להחליק אותו החוצה מהחיים של הילדים שלכם. כי דווקא שם, ברגעים שבהם “מה שיוצא = לא מרוצה”, נולדים הכוחות הפנימיים.
זה אולי לא נעים, אבל זה מחשל. זה אולי לא מה שרצינו, אבל זה מה שבונה אותם להיות אנשים שמסוגלים לחיות את החיים באמת, עם כל מה שהם מביאים.
