לאחרונה אני מוצאת עצמי מגיעה אל הבנות שלי ועושה שם ספונג’ה. אני עושה עוד כמה דברים כמו כביסה, תליית הכביסה, קיפול הכביסה, הכנסת הבגדים למגירות של הילדים, קיפול הגרביים של החתנים שלי, תיקון כפתורים במכנסי העבודה של החתן שלי, תליית הבגדים של בנותיי בארונות הבגדים שלהן, רחיצת כלים, סידור הכלים במגירות המטבח, בישולים (פשוטים, כמו שניצלים, פתיתים, מרק ירקות, קציצות במיץ עגבניות, אורז, ספגטי ברוטב בשר או ספגטי בגבינה, סלטים…), טאטוא (האחת גרה במושב אז כל הזמן יש אבק מהשדות בתוך הבית והשנייה גרה באמסטרדם אז כל הזמן יש בבית שערות של חתול (לא ידעתם? באמסטרדם מי שאין לו חתול בבית יהיו לו עכברים בבית, כי העיר יושבת על מים, ומים זה אומר עכברים ואם רוצים להימנע מהם, מכניסים הביתה חתול), שאיבת השטיחים, שטיפת הרצפות ומיון הצעצועים. מכל מה שכתבתי עד כה, הכי אני אוהבת זה למיין את הצעצועים של הנכדים והנכדות. בטח גם שכחתי לכתוב עוד כמה דברים שאני עושה אצלן (אבק לא. אני שונאת לאבק את הבית…) אבל זה העיקרון.
מתברר שפתאום היום, כשכבר אין לי מזמן ילדים צעירים בבית ואני בהחלט יכולה לפנק עצמי בכך שאקח עזרה לעבודות הבית או שאשב בבית בנותיי רגל על רגל ואשתעשע עם הנכדים – מתברר שאני חוזרת עשרים שנה אחורנית ועושה ספונג’ה בטירוף.
יכול להיות שאני חוצה כאן איזה גבול? איזה גבול בעצם? שלי? שלהן? של החתנים שלי? אני חושבת שאני עושה כאן שני דברים: האחד עבור עצמי והשני עבור בנותיי. האחד, עבור עצמי, בעקבות מה שלא היה לי: לי לא הייתה אמא שעזרה לי בעבודות הבית. היא לא אהבה זאת. הייתה מוכנה לקנות לנו דברים, הייתה מוכנה לשמור (מידי פעם, לא יותר מידי) על הנכדים, הייתה מוכנה להגיע (לעיתים רחוקות) לעשות בייבי סיטר אבל לא עזרה לי בניקיונות, בבישולים ובטיפול בילדים. והרי להיות אישה צעירה זו עיקר העבודה, לא? ניקיונות, בישולים וטיפול בילדים. אז מכיוון שלי לא הייתה עזרה כזו ואני יודעת עד כמה עזרה דווקא בדברים האלה חשובה כל כך – אני עושה זאת לבנותיי. תראו עד כמה המודל של ההורים משמש אותנו: או שנעשה אותו דבר, או שנעשה הפוך מהורינו. והדבר השני, או הסיבה השנייה שבגללה אני עושה זאת, היא עבור בנותיי. זה כדי להקל עליהן. זה כדי לאפשר להן, אחת לכמה זמן, להיות עם ראש נקי ולשחק עם הילדים שלהן כשהן יודעות שעבודות הבית תתבצענה, וגם תתבצענה מצוין, כי לנקות בית ולסדר ארונות ואפילו לבשל – אני יודעת מצוין.
ואולי אני מפנקת אותן? אולי. אז אני מודה שזה כיף גדול. בילדות פינקתי אותן בדברים אחרים, כמו עוד בגד, עוד ממתק, להישאר ערות עוד חצי שעה, לסחוב אותן על הידיים אפילו שיכלו ללכת לבד, להלביש אותן כשהן היו עייפות או סתם כי בא להן להתפנק ועוד פינוקים שונים ומשונים. עם הזמן, ככל שהן הלכו ובגרו, כך הלכו ופחתו האפשרויות שלי לפנק אותן: הן כבר עבדו והרוויחו את הכסף שלהן (כל אחד מילדיי עבד כבר מגיל 16) וקנו איתו פינוקים לעצמן, הן כבר נהגו ברכב המשפחתי, הן הלכו לסרטים שהן רצו והן כבר לא ביקשו על הידיים, אז כנראה שכאן, לעשות עבורן את הדברים הקטנים האלה שלא עולים לי ביוקר אבל גורמים לאושר גדול – כאן מצאתי את הדרך שלי לפנק גם נשים בשנות השלושים שלהן.
בהתחלה הבנות שלי ניסו למנוע זאת ממני. בחיי. “לא, לא נעים לי” הן אמרו “את כאן כדי לנוח וליהנות ולא כדי לעבוד” הן הוסיפו ” מספיק כבר עשית את זה” וכולי וכדומה, אבל איתי קשה להתווכח ובדרך כלל אני גם מנצחת ולכן עשיתי את מה שנראה לי נכון וה”לא נעים לי” מת. נכון שזה לא בדיוק מה שעושות כל החמות והסבתות, נכון שזה לא מסר שאני מעבירה כאן שכך יש לעשות, אבל לאורך החיים אני נתקלת שוב ושוב בצורך לקבל החלטות על פי הגישה של האם אני רוצה לצאת צודקת או רוצה לצאת חכמה. ולעשות ספונג’ה אצל הבנות שלי זה להיות מאד חכמה. הן צריכות, אני יכולה לספק, אז אני אתן.
לו הייתי חולה, לו הייתי חלשה, לו הייתי מפונקת, לו הייתי הכי נזהרת בעולם על הציפורניים שלי, לו התביישתי להסתובב ליד החתנים שלי במכנסיים ישנות עד הברכיים – כנראה שלא הייתי עושה זאת. אבל אני לא חולה ולא חלשה, לא מפונקת וכן מוכנה, מידי פעם, להקריב את הציפורניים שלי ובוודאי לא חוששת להסתובב ליד החתנים שלי במכנסיים ישנות ולא מחמיאות במיוחד, לכן אני עושה את מה שאני חושבת שחשוב ונכון שאעשה: ספונג’ה. אני גם יודעת שאני עושה דבר נכון וחשוב לאותו רגע ואני גם מרגישה מאד טוב עם עצמי באותם רגעים. אז למה שאוותר על זה? לדעתי זו אחת החוזקות שלי: היכולת לתת מעצמי, מכוחותיי האישיים, מהזמן שלי ומהרצון שלי.
אל תשכחו שהבית אמור להיות מספיק נקי כדי להיות בריאים בו ומספיק מלוכלך כדי להיות מאושרים בו.
ועוד מילה קטנה: אם אתם כבר עושות ועושים משהו שחשוב לכם וגורם הנאה לכם וגם לאחרים, אל תחכו לתשבחות ואל תצפו למחמאות. הרי לא למען זאת עשיתם זאת. חיוך, נשיקה של בת, תודה של חתן, זה כל מה שצריך ולא יותר.
