על דימוי גוף ודימוי עצמי אצל ילדים
את שיחת ההיכרות שלנו, גילי פתחה בשאלה, שהיה בה המון כאב: “מה לא עשיתי? “
הקורונה שמלווה אותנו מזה חודשים ארוכים (מדי!), הצטרפה בחודשי הקיץ אל החום והלחות הכבדים, וגילי, שרצתה כל כך להפוך את היאוש ליותר נוח, קנתה בריכה מתנפחת למרפסת הבית, אבל ליאור שלה לא מוכן לפשוט את החולצות הארוכות והעבות שהוא לובש כל השנה.
וזה לא נגמר כאן: הוא רק בן 9 אבל תשכחו מזה שהוא יחליף בגדים ליד אחיו התאום שחולק איתו את החדר. את המראה הגדולה בדלת הפנימית של ארון הבגדים שלו הוא ביקש מאבא להסיר, וכשיושבים לארוחת הערב, הוא מעדיף כיסא רגיל, במקום לשבת על אחד מכיסאות הבר שליד האי שבמטבח, וכולם כבר צוחקים שליאור נשאר בחדר ורק הראש שלו הגיע לאכול.
דימוי עצמי.
אנחנו רואים את עצמנו בהמון אופנים: דרך העיניים של הסביבה, דרך החוויות שחלחלו והוטמעו בנו לאורך השנים, דרך דפוסי חשיבה של אחרים שאנחנו מחקים, דרך דעתם של ההורים ואחר כך של הגננת, המורה, ושל קבוצת השווים.
ליאור שומע כל בוקר את אמא מדווחת לכולם בגאווה: “אתמול הייתי ילדה טובה, ירדתי 300 גרם!”, ולפעמים זה גם: “נמאס לי מעצמי, אני מתאמצת וכלום לא זז!”. מצב הרוח שלה תלוי במספר.
ליאור רואה לפעמים את אמא עומדת מול המראה, לוחצת על הבטן חזק חזק פנימה ואומרת לעצמה: “איזה גועל, נהייתי פרה”, והוא לא מבין למה, כי אמא בעיניו כל כך יפה, חכמה ומצחיקה! אבל כנראה מה שחשוב זה רק המראה החיצוני, ואם כך נראה הגועל, אז כנראה שגם הוא צריך להתחיל להסתיר, להסתתר, לנסות להיעלם…
כשאנו עוזרים להם לפתח דימוי עצמי בריא ושלם, ה”אני” שלהם הופך להיות רב מימדי.
“אני” זה לא רק המראה שלי. אני טוב, מוצלח ונהדר בזכות הכוחות, היכולות, החוכמה, הכישרונות, הביטחון והאומץ שבי. ילד כזה, כשיתקל בקושי, כשיעליבו אותו, כשהוא לא יתקבל לקבוצה שרצה, כשהוא יכשל במבחן, ידע שהוא נכשל כי אולי לא ניסה / לא התאמץ/ לא למד מספיק. ואולי זה פשוט לא הכיוון שלו. אבל המסקנה שלו תתייחס לענין עצמו ולא אליו אישית. הכישלון לא יהפוך אותו לכישלון, ולא יזרוק אותו להתנהגויות מפריעות, פחדים, בושה, דיכאון וביטול עצמי.
אז מה עושים ?
הימנעו מהשוואות :
לא למודלים חיצוניים ולא לדמויות אחרות מעולמו הקרוב של הילד. ליאור יכול להשוות את עצמו רק לליאור: “לא יאמן, אתה זוכר שלפני שבוע עוד לא קלעת אפילו סל אחד ? תראה איך התקדמת!”
כשההשוואה היא לעצמנו בלבד, למי שאנו מכירים ושולטים בו הכי טוב, מתפתחת אצלנו מוטיבציה פנימית חזקה ותחושת ביטחון והישגיות עם כל שלב שאנו עוברים. הרי תמיד נהיה טובים יותר ממה שהיינו קודם…
שמשו דוגמה אישית :
אתם כאן המבוגר האחראי. תזכרו את ההשפעה שיש למילים, למעשים ופרשנות שלכם.
כשאמא גילי עולה במשקל, משפט כמו: “נכון, אני מאוכזבת מהמשקל, אבל אני מרוצה מעצמי שהתמדתי כל השבוע. שום דבר לא ישבור אותי”, היא מעבירה לליאור מסר של התמדה, ביטחון ונחישות, שמחברים אותה לשאר היכולות שלה, ואשר בסופו של דבר אכן יביאו לתוצאה הספציפית ולשמירה על ההישג לאורך זמן.
דוגמא אישית היא גם המודל לאכילה בריאה והנאה מהאוכל, ומנגד – ויתור על יסורי מצפון וביקורת עצמית קשה (למה אכלתי את זה….). אני שלם למרות שאינני מושלם.
תווכו להם את ה”מציאות”:
תוך כדי צפיה משותפת בתכניות טלויזיה, פרסומות, כרזות ברחוב, שלטי חוצות. מכל עבר מציצות אלינו דמויות מושלמות עם חיים מושלמים. דברו איתם על המשמעות של ריטוש תמונה, כיצד נראים “כוכבים” בחיי היום יום, וכיצד עולם הפרסום מעוות את המציאות כדי למכור מוצרים (האמנם כל משתתפי “הישרדות” הם באותו גובה, משקל וצבע עור כפי שהם נראים בכרזת הפרסומת? האם לדוגמנית שבתמונה אין “בטן” אחרי ארוחה ?) ככל שהענין ידובר, כך תעזרו להם לפתח ראיה ביקורתית וריאלית יותר, ולהפנים שבחיים האמיתיים יש מקום לכולם. זה לגיטימי ואף רצוי !
שמרו על גישה חיובית:
האנשים החכמים והקטנים שאתם מגדלים בבית, רואים, מרגישים ושומעים הכל. הרכילות על השכנה שרזתה, ההערות הסקסיסטיות על המלצרית שעברה ליד השולחן, הבדיחה הארסית על השכן שירד איתנו במעלית, כל אלה מחלחלים לתודעתו של הילד, לצד ההבנה שכדי לקבל אהבה, יחס וכבוד, צריך להתאים למאגר נתונים צר וקשוח. הדרך מכאן לדימוי גוף נמוך והערכה עצמית ירודה, היא דרך תלולה, מהירה ומסוכנת.
ולבסוף, הקשיבו:
הקשבה אמיתית, כזו שאינה מבטלת או מזלזלת בתחושות הקשות שלהם (“איזה שטויות! הכל בסדר איתך!”). לפעמים, עצם הנוכחות השקטה והמכילה שלנו, היכולת שלנו לשאת את כובד המשקל שיושב להם על הנשמה, משחררת צפירת הרגעה: אם ההורים שלי לא נבהלים מעוצמת הרגשות שלי, מהטעות שעשיתי, מאי ההצלחה שלי, כנראה שגם אני יכול לשאת את זה. כן, אני יכול.
***
וכשהילד יצא אל העולם כשעל גבו תרמיל מלא בחוויות שצבר, הכלים שציידנו אותו יסייעו לו לבנות דימוי עצמי חיובי ובריא, חשיבה גמישה, יצירתיות, ביטחון ביכולות, אמונה ויכולת התמדה למרות הקשיים והאתגרים שהחיים יזמנו לו.
האחריות היא עלינו- למלא להם את התרמיל, את העבודה – הם כבר יעשו בעצמם.
כתבה עידית שקד. יועצת במרכז מיכל דליות
