כבר כמה שנים שאני מתחברת לסבתאות שלי יותר מאשר להורות שלי. אני חושבת שזה מצב טבעי. במשך כמעט שלושים שנים הייתי מאד “הורה”, מאד אמא. במשך עשור ילדתי ארבעה ילדים ועד לפני עשור כשביתי הצעירה, האחרונה, היתה כבת עשרים, הייתי אמא במשרה מלאה: הצעירה היתה לקראת שחרור מהצבא, הבוגרת ממנה למדה באוניברסיטה וגרה בבית, בן אחד למד בירושלים והבן האחר – בחיפה. וכך, בין בישולים ועליה לחיפה או לירושלים עם סירים וקופסאות מלאות אוכל, עדיין גרו בביתנו שתי נשים צעירות שחוו לידי, לצידי, את השירות הצבאי, עם שביעות הרצון ועם האכזבות, ואת הרומנים הקלים והכבדים, השמחים והעצובים, ואני, שכבר הייתי בסוף שנות הארבעים שלי, עדיין הרגשתי לגמרי אמא – בתפקודים מלאים.
אבל הילדים גדלו. לא רק עזבו את הבית אלא גם יצאו מהמקום המסויים הזה בלב, המקום של הדאגה. די. ראיתי מול עיני גברים ונשים, ארבעת ילדיי, עצמאיים, מתנגדים לי, צודקים לעיתים קרובות וטועים לעיתים אחרות, אוהבים ונפרדים, שוכרים דירות, מחליטים החלטות גורליות ואת כל זה עושים בלעדיי. פה ושם מתייעצים. פה ושם שואלים. פה ושם מבקשים. פה ושם אנחנו נותנים. כל זה היה, אבל כמעט כל התפקידים ההוריים אותם מלאתי במשך שלושה עשורים – לא היו נזקקים יותר. לא החינוך, לא ההגבלות, לא ההכוונה, לא האוזן הקשבת, לא הנחמה, לא הכעסים, לא החרדות – לא כל הדברים האלה. את כל אלו, התברר לי, כבר סיימתי לעשות. ידעתי שעדיין אני משמעותית וחשובה בחייהם, אבל בתפקודים שונים לגמרי.
אחד הדברים שחסרו לי במשך אותן שנות ההתבגרות של ילדיי, היה הקשר עם ילדים צעירים. הקשר עם הקטנים תמיד מפרה, מזין אותי, דוחף אותי ללמוד ולעשות. הקשר עם ילדיי הפרטיים והקשרים עם מאות רבות של ילדים אותם לימדתי השאיר אותי בתמונה. והנה, לפתע, לא היו ילדים צעירים בסביבתי וזה חסר לי. למשך זמן, כדי למלא את החסר, התחברתי מאד לילדים צעירים שהיו במשפחה המורחבת שלי וגם לילדים ולנכדים של השכנים לשמחתי, לא ארכו השנים, וילדיי שלי הביאו ילדים לעולם והנה אני שוב, באופן מושלם, חלק מעולמם של תינוקות, פעוטות, ילדים צעירים ואפילו מתבגרת אחת.
הקשר הזה עם העולם החדש, עם הילדים החדשים, עם הדור הבא – הקשר הזה מפרה אותי מחדש. משפטים שאומר עומר, נכדי: “סבתא, אני אתחתן עם נטע”. “איזה יופי”, אני אומרת לו, “ונטע יודעת מזה?” “כן, בטח, והיא גם מסכימה”. “ומה עם עידו?” אני שואלת. “הרי גם הוא אוהב את נטע. אז מה יהיה?” “אין שום בעיה”, עונה לי הילד הפוסט מודרני שהוא גם הנכד שלי, “אני מכיר כמה ילדים שיש להם שני אבות”.
וכשאחרי שהוא מבקש ממני “להוריד לי מהאינטרנט אפליקציה כמו שיש בסמרטפון של אמא” (אלו המילים שלו) ושאלתי אותו “אתה יודע מה זה אינטרנט” הוא עונה בביטחון ש”אינטרנט זה חשמל”. תוכיחו שלא!
כשלילה נכדתי רואה זהרורים בוהקים בתוך קרן שמש ושואלת את אמא שלה מה זה, ואימא שלה אומרת “זה אבק. את יודעת מה זה אבק”? עונה לה לילה “בטח, זו האבקה של הפיות שגורמת להן ולילדים לעוף”…כשאיתי חוזר מטיול עם הוריו בשבת יפה הוא מספר לי שהיה “בנקודה יפה בחבל לכיש עם בית הרוס של מוכתר” וחצי שנה קודם, כשאחיו יוני נולד, הוא בא אלי יום אחד ואמר לי “את יודעת סבתא, אבא מרשה למשוך ליוני בידיים” (נו באמת, אני לא מצפה מכם לחשוב שאמנם החתן העדין שלי אמר כזה דבר…). נו, אז תגידו, מה צריך יותר מזה כדי להיות מחוברת שוב לראש של ילדים קטנים, לקנאה, לשמחה, לסקרנות ולויטאליות של ילדים צעירים. איתי שמקנא וזה כל כך מובן ולכן מדבר מתוך עולם הפנטזיות שלו. עומר שכבר יודע לשחק ב- WWI ומכיר מצוין את העולם הווירטואלי, לילה שחיה גם בבית וגם בעולם הספרים והפיות, ושאר הנכדים המושלמים שלי (תוכיחו שלא!) שלוקחים אותי שוב לתוך עולם הילדים.
היום, בזכות החיבור האדיר לסבתאות שלי; כשאני יכולה להרשות לעצמי להיות יותר צופה ופחות “הורה”, אני לומדת ומכירה עולם שונה מזה שגידלתי בו את ילדי והמקום הזה מאפשר לי להתחבר לילדים של היום, ולכן גם להורים של היום וזה בעיני עושה ממני אשת מקצוע טובה יותר וסבתא מצוינת, מחוברת לחיים ולמציאות של היום (תוכיחו שלא!).
