בטח כבר שמעתם אותי לא פעם מדברת על כך שעונשים אינם מועילים לחינוך. ילדים צריכים ללמוד מתוך תוצאה הגיונית של מעשיהם, ולא מתוך פחד מעונש. אבל מה עם פרסים? האם הבטחה לאופניים חדשים על ציון טוב במבחן היא באמת הדרך הנכונה לחנך? האם שוקולד בתמורה להתנהגות יפה בסופר באמת מלמד את הילד ערכים נכונים? ואם נשמור על אח קטן עבור תשלום, האם זה ילמד אותנו אחריות משפחתית או פשוט יהפוך אותנו לבייביסיטר בתשלום?
למעשה, פרסים חיצוניים על התנהגות טובה הם הצד השני של אותו מטבע. הם אולי יעילים לזמן הקצר, אך אינם מטמיעים בילדינו ערכים לטווח הארוך.
מה באמת מניע ילדים לפעול?
ילדים (וכך גם מבוגרים) מונעים על ידי צרכים פנימיים שמעצבים את ההתנהגות שלהם. הבנת הצרכים הללו מאפשרת לנו לעודד אותם לפעול ממקום אמיתי ועמוק, ולא מתוך ציפייה לתגמול חיצוני.
- מוטיבציה פנימית – הכוח הפנימי שדוחף אנשים לעשות דברים מתוך עניין, סיפוק והנאה. כאשר ילד נהנה מהלמידה עצמה, מפתרון בעיה או מהצלחתו האישית, הוא יפעל מתוך רצון אמיתי להשתפר ולהתקדם, ללא צורך בפרסים חיצוניים.
- שייכות – ילדים מחפשים חיבור ומשמעות בתוך מערכות היחסים שלהם. הם רוצים להרגיש אהובים, שייכים וחשובים למשפחה, לקבוצת חברים או לקהילה. כאשר ילד מרגיש חלק בלתי נפרד מהמשפחה ומהערכים שלה, הוא ישאף לפעול בהתאם, מתוך מחויבות טבעית ולא מתוך אינטרס לקבל פרס.
- תחושת מסוגלות – הצורך לדעת שהם יכולים, שהם מצליחים ושיש להם יכולות לפעול ולהתמודד עם אתגרים. כשילד חווה הצלחה כתוצאה ממאמץ אישי, הוא מפתח ביטחון עצמי ורצון להמשיך להשתפר – הרבה יותר מאשר כאשר הוא מקבל תגמול חיצוני על אותה הצלחה.
- אוטונומיה – ילדים רוצים לדעת שיש להם שליטה על חייהם, גם בפרטים הקטנים. תחושת בחירה מאפשרת להם לפתח אחריות אישית ולפעול מתוך מחויבות פנימית, ולא מתוך אילוץ או ציפייה לתגמול חיצוני.
מה קורה לסמכות ההורית?
כאשר הורים מציעים פרס עבור התנהגות, הם למעשה הופכים את עצמם למתווכים בין הילד לבין התוצאה של מעשיו. זה מחליש את הסמכות ההורית ומלמד את הילד שהוא צריך תגמול חיצוני כדי להתנהג כראוי, במקום להבין שהתנהגות מסוימת היא חשובה בפני עצמה. ילדים זקוקים להורים שינחו אותם מתוך אמון וכבוד, ולא מתוך משא ומתן תמידי על פרסים והטבות.
אז מה קורה כאשר אנחנו נותנים פרסים חיצוניים?
כאשר אנחנו נותנים פרסים חיצוניים, אנחנו למעשה יוצרים הקשר בין התגמול לבין ההתנהגות, ולא מחזקים את המוטיבציה הפנימית. דמיינו ילד בן תשע, יותם. הוא מתקשה בלימודים, במיוחד במתמטיקה. ההורים שלו, שרוצים לראות אותו מצליח, מבטיחים לו שאם יוציא ציון גבוה במבחן הקרוב, יקבל את האופניים החדשים שהוא כל כך רוצה. יותם משקיע מאמץ, מתאמן, לומד, והמבחן מגיע. הוא מצליח, ואכן מקבל את האופניים. ההורים מאושרים – אך מה קורה במבחן הבא? האם יותם ישקיע שוב מתוך הבנה של חשיבות הלמידה, או שמא יחכה להצעה חדשה?
מחקרים מוכיחים: פרסים פוגעים במוטיבציה פנימית
מחקרים רבים מצביעים על כך שכאשר ילדים מקבלים תגמול חיצוני עבור משהו שהם ממילא היו יכולים לפתח בו עניין פנימי, הם מאבדים את המוטיבציה לעשות זאת בעתיד ללא תגמול. חוקר הפסיכולוגיה אדוארד דסי ערך ניסוי מפורסם שבו ילדים שהתבקשו לצייר, קיבלו מדבקות כפרס. כשבהמשך הסירו את המדבקות, הילדים ציירו פחות ופחות. הפרס, במקום לעודד, הפך להיות תנאי למאמץ.
אז איך מחזקים מוטיבציה פנימית?
אם פרסים חיצוניים אינם הדרך, איך כן נוכל לעודד התנהגות טובה אצל ילדים?
לחזק את התהליך, לא רק את התוצאה – במקום לומר “אם תוציא ציון טוב, תקבל מתנה”, עדיף לומר “ראיתי שהתאמצת מאוד, זה מרשים אותי”.
להדגיש את ההשפעה של הילד על סביבתו – אם ילד עוזר לסדר את הבית, אפשר לומר: “בלעדיך הבית לא היה נראה כך, אתה ממש חלק חשוב במשפחה”.
לתת לילד בחירה ואחריות – במקום להגיד “אם תעזור, תקבל פרס”, אפשר לשאול “איך היית רוצה לתרום היום בבית?”.
לאפשר חוויית הצלחה טבעית – אם ילד מתאמן בקריאה, התוצאה ההגיונית והטבעית תהיה ההנאה שהוא ימצא בקריאה עצמה, ולא פרס חיצוני שיינתן לו.
מתי כן אפשר להשתמש בפרסים חיצוניים?
לעיתים, ובמקרים קיצוניים, ניתן להשתמש בפרסים חיצוניים באופן זמני, כאשר יש צורך לבצע פעולה חיונית, עד שהמוטיבציה הפנימית תתפתח. עם זאת, יש להשתמש בכך בזהירות ובמקרים ייחודיים בלבד, כדי לא ליצור תלות בתגמול החיצוני.
המטרה שלנו כהורים היא לגדל ילדים שפועלים מתוך רצון פנימי ולא מתוך ציפייה לתגמול חיצוני. בפעם הבאה שאתם מתלבטים אם להציע פרס, נסו לחשוב על דרכים שיעודדו את הילד לפעול מתוך עניין, אחריות פנימית והבנה אמיתית של ערכים. כי ילד שמונע מבפנים הוא ילד שיוכל לצמוח ולהתפתח ללא תלות בהבטחות חיצוניות.
