יש לי נכד בשם איתי. לפני כמה חודשים הוא הודיע לכולם שקוראים לו “איתי המלך טרופותי הראשון”. זה נשמע לנו חמוד, חייכנו וגם אהבנו את זה. מאז שהתחלנו לספר לו את הספר טרופותי, לפני שנה בערך, הוא פיתח העדפה ברורה לספר. הוא יודע בעל פה את החרוזים ואפילו התחפש בפורים לטרופותי. זה עדיין היה חמוד.
כך מתנהל לו בעולם ילד מתוק בן שלוש וחצי שמספר לכולם שקוראים לו טרופותי. לפני שבועיים בגן, כך סיפרה לנו הגננת, כשכל הילדים יצאו לטיול בקיבוץ, איתי שלנו מעד ונפל וילדה אחת מהגן רצה לגננת ואמרה לה “טרופותי נפל”. באותו רגע הבנתי כמה זה רציני. הילד באמת מזדהה וגורם לחבריו בגן לקחת את העניין ברצינות. כנראה שזה רציני.
החלטתי להכניס לתמונה את אשת המקצוע שבי וניסיתי להיזכר במקרים אחרים בהם טרופותי היה בתמונה ולא רק בספר. ואכן, נזכרתי שבפעם האחרונה שביקרנו אצל בן דודו בגליל, יצאנו עם הילדים ועם הכלבים לטיול ביער שליד הישוב. כל הזמן איתי ניסה להוריד אותנו מהשביל לכיוון פנים “היער” כי אנחנו צריכים לחפש את הבית של טרופותי. כמובן ששיתפנו איתו פעולה, ובני ואני, עם העגלה בה היה התינוק, אח של איתי, עם בן דודו עומר ועם שני הכלבים – ירדנו ל”יער”. ברגע מסוים איתי אמר “אני פוחד. צריך להיזהר מהחושך שם” ועדיין כל הזמן המשיך בהרמת ענפים ודחיפת עלים כדי לבדוק אם הבית של טרופותי לא מתחבא שם באיזה מקום. כשחזרנו הביתה מהטיול ב”יער” הוא סיפר לאימא שלו בעוגמת נפש שלא מצאנו את הבית של טרופותי. דודו הבטיח לו שבפעם הבאה שנצא ליער נחפש במקומות אחרים ואולי שם נמצא את הבית של התפלצת.
עוד נזכרתי שפעם ישבתי בבית ביתי וצפיתי בסרט “באטלשיפ”. סרט הרפתקאות, חלש אבל מילא, בו חייזרים מנסים להשתלט על כדור הארץ. איתי ישב לידי וכל פעם שראו חייזר הוא ביקש שאראה לו אותו שוב. הקפאנו את התמונה והוא שאל אם זה הפה שלו וזה האף שלו ולמה הוא רוצה להשתלט על כדור הארץ והאם הוא רע ולמה הוא רע. כל פעם שהגעתי לביתו הוא ביקש לראות איתי את “החלק עם החייזר המפחיד”.
הסיפורים האלה, התחפושת והשם החדש שלו, שלחו אותי לחשוב. והרי אני מבינה בילדים. “אז בואי”, אמרתי לעצמי, “תנסי להיכנס לראש של הילד”. צריך לדעת שהראש של הילדים זה ברוב הפעמים גם הלב שלהם. ילדים חושבים מהלב, מרגשות, מרעיונות שיש להם שם והם לא לגמרי מסתדרים להם עם מציאות חייהם. אז מה יש בראש של ילד שמאמץ את הזהות של טרופותי, שמחפש אותו וגם פוחד ממנו? שרוצה לראות שוב ושוב את החייזר המפחיד אבל פוחד ממנו? אני אגיד לכם: יש התמודדות עם הפחד ועם הבלתי ידוע ובלתי מובן.
אנחנו הרי מספרים לילדים סיפורים על דרקונים, על מפלצות, על ילדים שהלכו לאיבוד, על הורים לא טובים, על כעסים, פחדים, שברים, חושך….. והילדים, פעוטים שכאלה, צריכים להתמודד עם דברים לא מוכרים ולעיתים שגם לא מעולם הזה (מכשפות, למשל. ודרך אגב, למה אין כמעט מכשפים?).
הדרך להתמודד עם הפחד הוא להכניס אותו לחייך. לחבק אותו. לעשות אותו חלק ממך. לגור איתו, ללבוש אותו, להסתכל לו בעיניים. אין דרך אחרת. כי הדרך של הסילוק וההתעלמות מהפחד מבטיחה התמודדות קשה יותר עם פחד נוסף בפעם אחרת.
פחדים הם חלק מהילדות של כל הילדים. עם התפתחות הדמיון, החשיבה והשפה – הפחדים של הילדים גוברים. אם אסתיר מאיתי את הדמויות המפחידות, אעשה לו עוול, כי אז לא אצור אצלו את המנגנון של ההתמודדות עם פחדים שיגיעו בעתיד. העזרה הכי טובה שאני יכולה לתת לו היא להיות לידו כשהוא פוחד. להגיד לו “אתה פוחד” או “איזה פחד זה”. לאפשר לו הצצה לעולם המפחיד שמסביבו (והרי העולם די מפחיד, לא?). כן לראות איתו חייזרים, כן לשחק איתו במפלצות ושדים, כן להכין מלכודות לטרופותי, כן לחפש את הבית שלו ביער, כן להגיד לו שהוא חזק כמו טרופותי, וכן לספר לו סיפורים מפחידים, שמותאמים לגילו כמובן, ואז, בעצם אני בונה את בטחונו העצמי.
נשמע מפחיד? אז תקראו לעצמכם טרופותי.
