אתמול צלצלו בדלת וביקשו ממני תרומה. ילדים חמודים, כנראה משבט הצופים השכונתי, נתנו לי קבלה קטנה על סך עשרה שקלים, ואני תרמתי. וכמו שקורה לי הרבה, נזכרתי באירוע כמה בביתנו לפני כמה שנים.
הטלפון צלצל וביתי ענתה. “כן. לא. אני אבדוק” והעבירה את השיחה אלי “אני חושבת שרוצים להתרים אותך”.
ובאמת רצו להתרים אותי ותרמתי. מלבד מאה ועשרים השקלים שהשרתי מעצמי, נשרו ממני באותו יום עוד כמה קליפות של עצמי אחרי הנזיפה שקיבלתי מביתי.
אחרי “איך את מוסרת את פרטי כרטיס האשראי בטלפון” ובנוסף ל”אנחנו היום לא במצב כלכלי של לתרום לאחרים” היא סיימה באנחה ואמרה שאני כמו נוצרייה: תורמת בניסיון לכפר.
בשנים בהם ילדיי עוד גרו בבית, מצאתי עצמי לא פעם, מול ביתי, שהיא אשה צעירה ודעתנית וכבר אז היתה כזו, כשאני מרגישה כמו ילדה נזופה. היופי הוא שאני יודעת שכל מה שהיא אומרת בא מאהבה ולכן אני לא עסוקה בהתנגחות איתה אלא בבדיקה עצמית: “האם אמנם אני כזו? האם היא צודקת? ככה זה נראה/נשמע? ובמקר הזה: האם אני באמת מנסה לכפר? על מה?”
הו, הרשימה לכפרות ארוכה, כי אני אישה אמנם שלמה אבל ממש לא מושלמת.
אני נעה בחיים באופטימיות, עם כוונות מצוינות ועם עשייה רבה, אבל ערה לכך שלעיתים (האם קרובות מידי?) אני יושבת על הגדר.
כנראה שאני באמת תורמת כדי לכפר. הצד הנתרם זקוק לתרומתי ואני, כנראה, זקוקה לכפרה.
מכיוון שאני לא אופה עוגות לחיילים – אני תורמת לליב”י. מכיוון שאני לא מתנדבת במעון לנשים מוכות – אני תורמת לנעמ”ת. מכיוון שאני לא פעילה במפלגה איתה אני מזדהה – אני תורמת לה. וזו כפרה – האמינו לי. והמתרימים יודעים זאת – האמינו לי.
אבל, אני מודה, אני לא מרגישה חולשה. כל אי העשייה שמניתי, לא עושה אותי אדם פחות טוב – וזה כי אני ערה לזה. אני לא מכסה את עצמי בשמיכה של רגשי אשם כי כבר הבנתי שרגשי אשם הם מן סבון שאיתו אנחנו רוחצים את המצפון שלנו.
אז בואו ואספר לכם על מכונת הכביסה הזו והסבון הזה שיש לנו בראש, ואשר מאפשרים לנו להמשיך ולהיות “לא בסדר”. לכביסה הזאת קוראים “רגשות אשם”.
תראו איך זה עובד: לו הייתי אומרת לעצמי “את לא בסדר שאת לא אופה עוגות לחיילים” והייתי נכנסת למטבח ואופה – לא הייתי חשה אשמה. אבל מכיון שאני לא עושה זאת כי אין לי חשק, ואני גם (באופן לא מודע) לא רוצה לצאת מגעילה בעיני עצמי וגם בעיני אחרים – אומר בתוכי קול קטן ” תראי איזו רגישות ומודעות יש לך, שאת יודעת שאת לא בסדר”. כן, כן. תקראו את זה שוב.
ואז, ותראו כמה המוח שלנו חכם, אני לא עושה אבל סולחת לעצמי בגלל שאני מבינה שאני לא בסדר. וזה עושה אותי בסדר. בקיצור, אני מכבסת את הדברים הלא טובים שלי וזה מאפשר לי להמשיך ולעשות אותם, כי הבנתי שאני לא בסדר וסימן שאני בסדר ולכן אני לא צריכה להתאמץ כדי באמת לעשות מעשה טוב, או אחר, או כזה שבאמת יתן לי הרגשה טובה.
וזה מה שקורה כאשר לפני השינה מרגישים אשמה על זה שכעסתי על הילד, או על זה שרבתי עם האשה, או על זה שלא הספקתי את כל המטלות שלי, או על זה שלא דיברתי בנימוס לבן הזוג או לחמות ועוד ועוד. אנחנו אלופי רגשות האשם.
ומה עשיתי כדי לזרוק את מכונת הכביסה המרעישה הזו מתוך ראשי? החלטתי שאני אומרת את האמת לאמא שלי כשלא בא לי לבוא אליה, שאני מתנצלת בפני הילד שכעסתי עליו בחינם וסולחת לעצמי על שלפעמים אין לי כוח ואני טעות, ומתקנת את הקשר עם החמות ומבקשת את סליחתה שהעלבתי אותה ובמפגשים הבאים שלי איתה אני מתאפקת מלהגיד את דעתי ועוד ועוד.
כולנו מרגישות ומרגישים רגשות אשם מידי פעם. שסתם כעסנו על השכן/נה. שמיהרנו ולא נתנו נדבה לקבצנית. שלא התפנינו מספיק להיות עם הגדול (כולו בן שנתיים וחצי) כי אנחנו עסוקות/ים כל כך עם הקטן. שלא התקשרנו לאמא להגיד ערב טוב ומה שלומך והיא לבד בבית, מסכנה. שלא קראנו ספר כבר מזמן. שלא התעדכנו. שלא שלא שלא.
בואו נעלה כתה. בואו נחליט שגם אם אנחנו כועסות מידי פעם – אנחנו נהדרות. וגם אם משהו לא היה בסדר – אנחנו בני ובנות אדם ונחלשים וטועים לעיתים. בואו נחליט איפה מתאים לנו לעשות שינוי ובואו נפטר את רגש האשמה ושיצא לנו מהווריד כדי שנוכל לנוע בחיים כמו מחליק על הקרח: בקלילות, בחן, עם יכולת תמרון גבוהה, עם בטחון עצמי ועם הכוח לחייך אל הקהל, אל החיים, כשהוא נופל.
די לרגשי האשם ולייסורי המצפון. זו חולשה שהטביעו בנו אלו שרצו להרגיש יותר שווים מאיתנו. האם יתכן שהיו אלו הורינו? האם יתכן שהיום הורי ילדינו עושים להם אותו דבר?
הייתי כבר שמנה, והייתי גם רזה, הייתי בלונדינית, שחורה, ברונטית עם קוקו ובלעדיו, הייתי עליזה והייתי עגמומית, הייתי חזקה והייתי חלשה – אני ממש זיקית. אבל אינני יותר אכולת רגשות אשם.
המצפון שלי נקי. טעויות שאני עושה – אני מתקנת בחוט ומחט. וגם אם התפר עקום – אין לי רגש אשמה.
