אל תשאלו למה הילד עושה זאת – שאלו בשביל מה
מתבוננים בהתנהגויות המפריעות של ילדינו ומוצאים את עצמנו שוב ושוב אובדי עצות מול השאלה: “למה הוא עושה את זה?”
למה הבן ממשיך להפוך דברים בבית אף על פי שהוא יודע שבסוף ייענש? למה הילד לא אוכל גם כשמכינים לו בדיוק את מה שהוא אוהב? למה הילדה מתעוררת בלילה שוב ושוב? ולמה הוא מסרב להזמין חברים?
השאלות רבות, והחיפוש אחר הסיבות ממלא אותנו רגשות אשם ותחושת חוסר אונים. אנחנו רוצים להבין, לא תמיד מצליחים, אבל גם אם הבנו, ההבנה הזו לא מקרבת אותנו לפתרון.
נכון, לעיתים הילד מתנהג בגלל: בגלל שקשה לו, בגלל שהוא פוחד, בגלל שהוא עצוב. אבל כאשר אותה התנהגות חוזרת על עצמה שוב ושוב, גם במחיר יקר של עונשים, אכזבות או כעסים – כדאי לעצור ולשאול שאלה אחרת: לא “למה” אלא “בשביל מה”.
דוגמה מהקליניקה – הילד בן השמונה
פגשתי הורים לילד בן שמונה. בעבר הוא היה ילד רגוע, שמח ומשתף פעולה. אך בשנה האחרונה הכול השתנה: המשפחה עברה דירה, האחות הקטנה החלה להתחרות בו, נולדו תאומות חדשות, והוא התחיל בית ספר. בתוך זמן קצר נערמו עליו שינויים אדירים.
ההורים תיארו ילד מתוסכל, מתפרץ, בועט ברהיטים, מציק לאחותו. אמא כועסת, אבא מאוכזב, והמריבות בבית אינסופיות. הם ידעו להסביר למה: הוא מקנא, הוא עצוב, הוא מרגיש שאיבד את אמא. אבל הידיעה הזו לא עזרה להם לעצור את דפוס התנהגותו.
בכל פעם שהילד התנהג רע הם צעקו, הרגיעו, הענישו, הסבירו. לפעמים זה עבד לרגע, אך בתוך כמה דקות הכול חזר על עצמו. הסיבה ברורה: הם שאלו “למה”, אבל פספסו את השאלה החשובה יותר – בשביל מה.
המפתח: תחושת שייכות וערך
כל ילד זקוק לאוכל, לביטחון, לגבולות, לאהבה ולתנאים פיזיים. אבל יש צורך עמוק וראשוני יותר: להרגיש שייך ובעל ערך.
לא מספיק שהילד יהיה חלק מהמשפחה. עליו גם לחוות שהוא שייך. עליו להרגיש שהוא חלק מהמשפחה: שהוא נראה, נחשב, משמעותי.
אצל ילדים, קליפת המוח הקדם־מצחית האחראית על ויסות רגשי ותכנון לטווח ארוך, עדיין לא בשלה. לעומת זאת, המרכזים הרגשיים, ובעיקר האמיגדלה, פעילים מאוד. התוצאה: הילד מגיב בעוצמה מיידית, מתקשה לחבר בין סיבה לתוצאה, אבל לומד במהירות מה “עובד”, כלומר: מה גורם לסביבה להגיב אליו.
כך נוצרת למידה לא מודעת: אם דווקא ההתנהגות המפריעה גורמת להורה להסתכל, לדבר, לדאוג, לגעור, לצעוק או להתערב – הילד חווה תחושת ניראות וערך דרך אותה התנהגות.
אין ילד רע – יש אסטרטגיה שגויה
אין ילד רע. יש התנהגויות רעות. אין מניפולציה מתוכננת, אלא אסטרטגיה לא נכונה.
כאשר הילד מתעקש או מציק, אנחנו מגיבים – מבקשים שקט, נוזפים, מטיפים, מענישים. מהצד שלנו זו תגובה טבעית. מהצד שלו – זו הצלחה:
- רואים אותי – מתייחסים אליי שוב ושוב.
- אני יכול – הצלחתי לגרום להם לאבד שליטה.
כך נוצרת לולאה שקשה לשבור: הילד מחפש שייכות, מגלה שהתנהגות מפריעה מביאה תשומת לב ותחושת כוח, ממשיך בה – וההורים, בלי לשים לב, מחזקים את הדפוס.
סצנת הטלפון – דוגמה יומיומית
דמיינו ילד יושב ומשחק לבד. אמא קוראת לו – הוא לא עונה. אבל ברגע שהיא מרימה את הטלפון לדבר עם חברה, הוא מתנפל עליה: “אמא, אמא, אני חייב להגיד לך משהו חשוב!”
היא מבקשת להמתין, והוא לא מוותר. מושך, חוזר, מציק – עד שהיא מתפרצת: “נו, מה רצית?” ואז הוא עונה: “שכחתי באשמתך.”
מה למד הילד? שאם יתעקש וימשיך, יצליח לגרום לה להפסיק את מה שהיא עושה ולהתמקד בו. הוא קיבל תחושת נראות ושליטה, גם אם המחיר היה כעס וצעקות.
הילד לא נגדכם – אלא בעד עצמו
חשוב לזכור שני עקרונות:
- הילד לא עושה זאת נגדכם – אלא בעד עצמו.
- כל התנהגות מפריעה נמשכת כל עוד יש מי שמגיב אליה.
ילדים לא מסתובבים וחושבים “איך נצליח לשגע את ההורים”. הם מונעים מצורך בסיסי, לא מודע, להשתייך.
מה כן עושים?
כדי לשבור את המעגל, חשוב לפעול בשלושה שלבים:
- לשלול בעיות אמיתיות. אם הילד לא ישן, לא אוכל, או מתעלם מכם, ודאו שאין סיבה רפואית או רגשית.
- להבין את המטרה הפסיכולוגית. לשאול: מה הילד משיג? נראות? תחושת יכולת? תחושת ייחודיות?
- לספק את הצורך בדרכים חיוביות. לתת תחושת ערך ושייכות בלי לחזק התנהגויות מפריעות.
- לא להתעלם מהילד – אלא מההתנהגות. אפשר לא להגיב לצעקה או בעיטה, אבל כן לשים יד על כתף, לחייך, להראות שרואים אותו.
- לחזק באופן אמיתי. לא “כל הכבוד” ריק, אלא משפט מדויק: “ראיתי שחיכית בסבלנות”, “שמת לב לאחותך”, “וויתרת”.
- להפסיק תגובה שחוזרת על עצמה ולא עובדת. אם גערות או נאומים חוזרים לא משנים דבר – סימן שהם מחזקים את הדפוס.
- ליצור הזדמנויות חיוביות. לתת אחריות, לשבח מאמץ, להראות שהילד משמעותי גם כשהוא משתף פעולה.
כוחו של חיזוק חיובי במוח המתפתח
המוח של הילד גמיש מאוד וכל אינטראקציה שלנו מעצבת מסלולים עצביים ודפוסי פעולה. כאשר אנחנו מחזקים התנהגויות חיוביות, אפילו פעם ביום, אנחנו לא רק משפרים את האווירה בבית, אלא בונים לילד הרגלים ודפוסים שילוו אותו גם בבגרותו.
לסיכום – משאלה לתובנה
בפעם הבאה שהילד אומר “לא”, בועט או מתפרץ – אל תשאלו למה. שאלו בשביל מה.
ברגע שנבין שהילד לא פועל נגדנו אלא מנסה, בדרכו השגויה, לעזור לעצמו להרגיש שייך ובעל ערך, נוכל לשנות את תגובתנו. במקום להזין את הדפוס, נמצא דרכים חדשות ובריאות יותר להראות לו שהוא חשוב, נראה ומסוגל.
בפעם הבאה שאתם שואלים “למה הילד עושה את זה”, נסו לשאול “בשביל מה”. התשובה תוביל להבנה – והבנה תוביל לשינוי.
צםו בהרצאה של מיכל דליות בטד ( TED) בנושא זה:
