בתוך שלל הסיטואציות המורכבות שלנו עם הילדים יש רגעים של חוסר אונים . של תהייה מה נכון לעשות עכשיו? איך להגיב? בצד זה יש לפעמים רגעים שחשוב להקשיב לאינטואיציה הפשוטה שלכם.
לפני דור לערך התחיל השינוי המבורך בו ההורות הפכה להיות בודקת, חוקרת, כזאת שמעוניינת לייצר קשר חם וקרוב עם הילד הקטן שיהפוך להיות איש גדול יום אחד. היום אנחנו רוצים שיהיה לנו איתם קשר משמעותי, אוהב, קרוב, מכיל, מקשיב. אנחנו מעיזים להסתכל קדימה ורוצים אנשים עם עמוד שידרה פנימי, חשיבה עצמאית ואומץ.
זה נפלא ואני מראשונות התומכות במהפך המופלא.
יחד עם זאת השאיפה הזו גוררת את ההורות לבלבול והשתקה של קולות פנימיים חשובים. זה חיוני שאנחנו רוצים ‘הורות אחרת’. זה אומר שקיבלנו אתגר נוסף: לבדוק מתי לעצור, לחשוב, לבדוק ורק אז לפעול ומתי להסתכל על הדברים בפשטות: זאת שברור לה שאם הילד לא התארגן בבוקר – הוא יצא עם הנעליים ביד או הבגדים בתיק ויתלבש בגן, אם הוא לא יצחצח שיניים – נעשה את הדבר ההגיוני ביותר כדי להגן על בריאות השיניים שלו ולא ניתן מתוקים, אם הילד דיבר בחוצפה וחוסר כבוד – השיחה ביננו לא תוכל להימשך ועוד.
אלו הן התוצאות ההגיוניות למעשים שהילד בוחר לעשותם, ואנחנו, בצורה מכבדת ולא כוחנית, מגיבים.
למרות הבלבול, ההיגיון הפשוט שלכם כאנשים בוגרים עדיין נדרש ואל לכם להשתיק אותו. הקו המנחה צריך להיות השאלה הפשוטה: מה התוצאה הישירה וההגיונית למעשה של הילד עכשיו? התשובה צריכה לכלול קשר ברור בין המעשה לחיים, ואנחנו מקדמים אותה בהתאם לתנאי חיינו וגיל הילד.
מה הכוונה בתנאי חיינו? ‘ההורות האחרת’ צריכה לבוא בד בבד עם כללי החיים: לפעמים אנחנו עושים דברים שלא בהכרח ‘בא לנו’ ועדיין אנחנו בוחרים לעשות אותם כי זה הדבר הנכון לעשותו. למשל: שיקולי ‘רווח והפסד’ אומרים שלעבודה כדאי להגיע בזמן כי זו הפרנסה של המשפחה. כדי לשמור על הגוף שלנו אנחנו עושים דברים שלא תמיד ‘בא לנו’ כמו להסתבן או לצחצח שיניים. כדי שיהיה לנו נעים יחד בבית צריך שתהיה הדדיות ביחסים וכבוד. אם רבים ומרעישים באוטו זה מפריע לנהג ולכן עוצרים בצד. אם מתנהגים שוב ושוב לא יפה אצל חברים – חוזרים הביתה ועוד.
כל אלה הן דוגמאות לתוצאות הגיוניות , ישירות וברורות שמהן הילד יכול להסיק מיד מה ההשלכות של ההתנהגות שלו ומה הוביל אותו לשם.
וכל זה מבלי לצעוק, מבלי להגיד ‘אמרתי לך, ושוב אתה עושה את זה’, מבלי להשפיל או להקניט, מבלי להעניש ולהכניס ‘רעל’ לתוך מערכת היחסים.
נכון, לא תמיד התוצאה נעימה (כמו ללכת הביתה באמצע בילוי) ולא תמיד התגובה של הילד אליה היא נעימה (כמו צעקות מחאה ובכי), אבל זו הדרך ללמד את החיים, וזה חלק מהתפקיד החשוב שלנו, מורי הדרך.
כתבה: נעמה וקסמן, עו”ס ויועצת משפחתית במרכז מיכל דליות
