אני זוכרת את עצמי בת שש עשרה ואני זוכרת מצוין את אבא שלי עומד במרפסת ומחכה לי שאחזור. אמרו לי לחזור בשמונה בערב וחזרתי בשמונה וחצי. אמרו לי לחזור באחת עשרה בלילה, וחזרתי בחצות. ביקשו ממני לא לצאת מידי ערב ויצאתי כמעט כל ערב… בקיצור, נערה מתבגרת ומתמרדת כמעט כמו כל נערה אחרת, אז וגם היום. נכון, יש את הילדים שעושים ממש מה שדורשים מהם, אבל לדעתי, הרוב לא, ובעיקר לא בגיל ההתבגרות.
יש משהו בגיל הזה שגורם לילדים לחבוט בהורים שלהם. אני ואחיי עשינו זאת להורינו וילדיי עשו זאת לי ולבעלי. כל אחד עם הקצב והעוצמה שלו. אף אחד לא דומה לאחיו ואף אחת לא דומה לאחותה. היום, כשאני מתסכלת אחורנית ממש, לתקופה בה עוד לא נולדתי, אני חושבת על האנשים שבנו את המדינה הזו. מי הם היו? בני שש עשרה, שבע עשרה, שמונה עשרה שברחו מבית הוריהם בפולין, ברוסיה, בירושלים (Iבטח בעוד מדינות רבות וערים שונות) והחליטו לעשות מעשה אחר, חדש, שונה מאשר הוריהם עשו. הם היו הרפתקנים והרפתקניות, חצו ימים ויבשות והגיעו לכאן להקים כאן משהו חדש. כלומר, לא רק אני או ילדיי או ילדיכם הם אלו שמורדים, אלא זה נעשה מדור לדור משחר האנושות.
כנערה מתבגרת ראיתי רק את עצמי, כאמא ראיתי גם את עצמי, אבל כבר גם את בניי ובנותיי. והסיפור היה כזה: בשכונה בה גרנו בתל אביב, הילדים אז (1996) יצאו לבילוי שישי בשעה אחת עשרה בלילה. זה שיגע אותי. ילדים כאלה צעירים, בסך הכל בני שתיים עשרה/שלוש עשרה, יוצאים בשעה כזו מאוחרת. מילא. אבל הם, ויחד איתם גם ביתי, היו חוזרים בשעה שלוש או ארבע לפנות בוקר של שבת. זה באמת שיגע אותי. זה נראה לי כל כך לא נכון, כל כך מדאיג, כל כך לא ראוי, שהחלטתי שאני עושה מעשה.
קודם כל יצאתי לראות לאן התכשיטה שלי יוצאת. אני חושבת שהורים צריכים לדעת לאן הילדים הקטנים שלהם הולכים. זו בעיני השגחה הורית. זה לא משהו שהייתי יכולה לעשות ארבע שנים אחרי, אבל בגיל שתיים עשרה או שלוש עשרה, עוד ניתן. איך? שאלתי את ביתי איפה הם מבלים והיא אמרה לי. שני דברים היו פה: אחד, שהילדה היתה אומרת לי את האמת. שתיים, שאז הקטנים בילו במועדונים שהיו מיועדים באופן מיוחד לצוציקים האלה. ערב שישי אחד, שעה אחרי שהילדים יצאו למועדון, נכנסנו, בעלי ואני, למכונית ונסענו לאן שביתי אמרה. לפני שהגענו לשם היינו בחרדה של ממש כי ידענו שהרחוב בדרום העיר, באזור תעשייה, שבמשך היום מלא מוסכים ובלילה מלא נשים עובדות. אלא מה, בערבי שישי הפך למקום תוסס מבני נוער. ראינו המון מועדונים, גזלנים עם שתייה ונקניקיות והמון תאורה ברחוב ומכונית משטרה. זה הרגיע אותנו. הבנו מה קורה שם, הבנו שהילדים מוגנים וחזרנו הביתה עם קצת פחות חששות. אבל מה עושים עם השעה הזו בשבת בבוקר? מה אנחנו עושים עם הארבע לפנות בוקר הזה? החלטנו שזה לא מקובל עלינו וערב אחד הודעתי לביתי “פיצי, הלוואי שהייתם יוצאים יותר מוקדם וגם חוזרים יותר מוקדם, אבל אני לא יכולה לקבוע מתי תצאו, מה שכן, אני מבקשת ממך לחזור הביתה עד השעה שתיים בלילה”. הסתכלה עלי ביתי החכמה ואמרה: “אמא, אם תכריחי אותי, אחזור בשעה שתיים, אבל אז אני אחזור במונית לבד. כשאני חוזרת בשלוש או בארבע אנחנו ארבע חברות במונית. עולות ביחד ויורדות ביחד מתחת לבניין”. הסתכלתי על ביתי והיה ברור לי שאני צריכה לעשות חושבים. שאני צריכה לבדוק את עצמי.
קודם כל, שתדעו: אצלו במשפחה, “להכריח” את הילדים היה להסתכל בהם במבט מאד מסוים, נחוש ודוקר כמעט, ולהגיד “זה מה שיהיה”. הילדים היו משמעים קולות “אוף” או עושים פרצוף, אבל שיתפו פעולה. במקרה הזה, ידעתי שאני יכולה להכריח אבל ידעתי שגם תהיינה לזה תוצאות מסוימות. אז הייתי צריכה לבדוק את עצמי מה עדיף לי: ילדה שחוזרת בשעה שנראית לי נכונה ומתאימה, אבל לבד, או ילדה שחוזרת בשעה שלא מקובלת בעיני, אבל בבטחה.
פעם אמרה לי שכנה שאם אני רוצה שהילדה תחזור בזמן שאסע לקחת אותה. סליחה!? למה? אני בשישי בערב בשעה שתיים בלילה מבלה עם חברים שלי או ישנה במיטתי המרווחת. ממתי אני נהג לבני נוער? הילדה תחזור מתי שאני אגיד לה כי אני הסמכות בבית הזה. מישהי אחרת אמרה לי שהייתי צריכה לעשות לובי עם עוד כמה אימהות של החברות של ביתי. גם את זה לא אהבתי. ידעתי עד כמה הורים יכולים לפדח ולבייש את ילדיהם ולא רציתי להיות במקום הזה. במקום זה אמרתי לביתי “תני לי לחשוב על זה”. הלכתי לחשוב. לקח לי כמה ימים כדי לקבל החלטה. דברתי עם בעלי, דברתי עם הבנים הגדולים שאחד מהם כבר היה אחרי צבא והשני חייל, דברתי עם חברתי הטובה, דברתי עם עצמי ובסוף הגעתי למסקנה שבמקרה הזה, אני צריכה להיות חכמה ולא צודקת ואמרתי לביתי להמשיך לחזור עם חברותיה.
אוי, להיות הורה למתבגר. כמה זה קשה. ולדעתי, עוד הולך ונהייה קשה מדור לדור. אז חיזקו ואימצו, כי יום אחד הם יהיו מבוגרים וכמו שהפולניות אומרות תמיד לבנות ולבנים שלהן: “נראה אותך כשהילדים שלך יעשו לך מה שעשית לי”.
