אתם שואלים, מיכל דליות עונה

צחצוח שיניים 

ש. יש לי ילדה בת שלוש וחצי שעושה סצנות מידי ערב כשרוצים שתצחצח שיניים. סיפרנו לה את ‘קריוס ובקטוס’ והסברנו לה את הנזק שעלול לקרות והיא לא מסכימה לצחצח. האם לעשות זאת בכוח?          

ת. ממש לא בכוח. אם רצונכם להקנות לה הרגל היגיינה טוב שתאמץ לכל חייה, אל תעשו זאת בכוח, כי הכוחניות תייצר התנגדות לערך אותו אתם מנסים להעביר. אני מציעה לתת לה לבחור: הודיעו לילדה שאם היא לא תשמור על שיניה, זה יהיה תפקידכם לשמור עליהן, ולכן, אם תחליט לא לצחצח לא תוכלו לתתה לה את כל המאכלים שמקלקלים שיניים אם לא מצחצחים אותן. וכאן תתנו את רשימת הדברים שלא תתנו לה מחר, כמובן הדברים שהיא אוהבת ומקבלת בדרך כלל (שוקו, ממרח שוקולד, קורנפלקס, שוגי, מעדן, פרי, עוגיות, חטיף…) אימרו לה שהיא הקובעת אם תקבל או לא: אם תצחצח תקבל ואם לא תצחצח לא תקבל. זה לא עונש. זו תוצאה הגיונית להחלטה שלה אם לצחצח או לא.

דעו שהיא לא תצחצח את שיניה לפחות בערב הראשון ואולי גם בערב השני, ותפקידכם למחרת להיות נחושים ולא לתת לה את הפריטים האלה, תוך הבעת אמפטיה לצער ולכעס שלה. כך היא תלמד שכדאי לצחצח שיניים.  

בקשת סליחה

ש. יש לי שלושה ילדים. בני הבכור מתנהג ברוב הזמן בפראות. אני מנסה לחנך אותו לדרך ארץ כי הבנתי שאיך שהוא מתנהג ככה יתנהגו אחיו. אני עומדת על זה שבבית לא אומרים מילים לא יפות, לא מקללים וכד’. אם הוא אומר למישהו “מטומטם” הוא צריך להתנצל והוא יוצא ממעגל הפעילות המשפחתית עד שהוא אומר סליחה. בעלי לעומת זאת קורא לו במילות גנאי כשהוא עושה משהו לא יפה. לדוגמא: “למה עשית את זה, טיפש?” יש לנו ויכוחים רבים בנושא, בעלי טוען שהילד צריך להבחין בין טוב לרע ולכן שהוא עושה מעשה לא יפה צריך לתת לו להבין שהוא טיפש. זה נכון? מה לעשות?

ת. קצת קשה להסביר לילד מה לא לעשות כשאנו ההורים המחנכים עושים את אותו דבר. כמו שבעלך רוצה שהילד יבין שכשהוא עושה מעשה לא ראוי, הוא טיפש, כך בנך רוצה שאחיו יבין שכשהוא מעצבן אותו הוא מטומטם. בקיצור אי אפשר לחנך נגד התנהגות מסוימת על ידי אותה התנהגות, זה לא יעיל ולא עובד. שווה קודם שבעלך ישמש דוגמה אישית טובה ואז יש מקום לדבר על דרך ארץ. הטיפש פה הוא בעלך והילד הולך בדרכיו.

מוצץ בגיל חמש   

ש. בתי בת החמש וחצי עדיין מוצצת מוצץ בלילה ואינה מוכנה להיפרד ממנו. נסינו לגמול אותה במספר דרכים אך היא לא מוכנה להיפרד ממנו. מה לעשות?

ת. הניחי לה. גמילה ממוצץ היא מאד קשה. די, זה לא עוזר, קשה לה והיא אומללה גם מהלחץ שלכם. קחו אוויר, תגידו לה שלא תדברו על זה יותר. היא רק בת חמש וחצי, וזה רק בלילה – לא נורא. יש דברים גרועים הרבה יותר…

יתכן והירידה מהלחץ כבר תקל עליה. אל תדברו יותר על המוצץ ובמקביל תוכיחו לה כמה היא בוגרת, מאופקת, יכולה וכו’ במצבים אחרים. וכמו שהסבתות היו אומרות: עד החתונה זה יעבור. 

פרידה לקראת שינה

ש.בתי בת שלוש. בשעה 20:30 בערך, אחרי טקס קבוע, אני מקריאה לה שני סיפורים, ואז היא רוצה שאשב לידה עד שהיא נרדמת. זה יכול גם לקחת שעה. בעלי העיר לי שזה לא הרגל בריא ושאין לנו כמעט זמן זוגי. כבר שבוע שלם אני מתלבטת עם עצמי, יוצאת ונכנסת לחדר שלה, מסבירה לה ואתמול נשברתי.

היא התיישבה בקצה המיטה ובכתה בכי של חוסר אונים, כאילו אני נוטשת אותה. חזרתי ונתתי לה חיבוק ונשיקה ויצאתי שוב למשמע הבכי הגובר. היא יודעת שאסור לה לרדת מהמיטה ולכן לא ירדה, ביקשה לישון בסלון והבטיחה שמחר היא תישן במיטה והחזיקה לי את הידיים שאני לא אצא מהחדר. הרגשתי רע מאוד. אני אמנם רוצה שהיא תדע להירדם לבד אבל לא שזה יפגע בה. אתמול נשברתי ונתתי לה להירדם עליי בסלון. אני אובדת עצות, מה אני יכולה לעשות?  

ת. חוסר האונים שלך הוא בגלל הרצון לרצות גם את בתך וגם את בעלך. אני מציעה להסביר לילדה מראש שטקס השינה משתנה ממחר, ושלאחר קריאת הסיפורים תעזבי את החדר והיא תירדם ללא נוכחותך. תשאלי אותה מה יעזור לה להירדם. אולי חיבוק של בובה או דובי אהוב? אולי אור קטן שנשאר דולק בחדר? אולי דלת פתוחה? אולי להחזיק את הנייד שלך (סגור)?. כדאי להציע לה אפשרויות לבחירה, ולאפשר לה גם להעלות רעיונות משלה. היא תבחר את מה שמתאים לה ואתם הישארו זמינים (“אנחנו כאן והכול בסדר”) כך שהיא תרגיש בטוחה ומוגנת גם אם את לא מחזיקה לה את היד. ברגע שאת תרגישי בטוחה והחלטית שאת עושה את הדבר הנכון, וזה גם מה שתשדרי לה, היא תרגיש מוגנת ובטוחה ובהחלט לא ננטשת. יתכן והיא תבכה כי אינה רגילה. הרגיעי אותה ממקום ישיבתך בסלון. הרגיעי את עצמך בידיעה שאת המיומנות החדשה שעכשיו את מלמדת אותה, היא תוכל להכיל על מצבים מגוונים ושונים עם התרחבות עולמה, כחלק מתהליך התפתחות תקין שכל ילד עובר.

לתת פתרונות לילדים

ש. יש לי ילד בן שלוש וחצי שהוא ילד ונכד ראשון ומן הסתם מאוד מפונק. בדרך כלל הוא ילד נוח וצייתן ואין איתו שום בעיה, אבל שכשהוא עייף או רוצה תשומת לב או כשאחותו הקטנה רוצה שישחק איתה, הוא מגיב בתוקפנות שלא נראית לי מוצדקת. הוא מתעקש למצוא פתרון לבעיות ולקושי שלו, אני לא רוצה לעזור לו אבל לא מצליחה להגיע אליו בשום דרך, כי הוא ממש ב’אמוק’.        

ת. בנך לא יידע למצוא פתרונות כל זמן שאת מספקת אותם. אני בטוחה שאת רואה את הקושי שלו ורוצה להקל עליו ולכן ‘מוצאת פתרון’, אבל הדרך הזו מביאה אותו לידי כך שהוא לא יודע למצוא את הפתרונות בתוך עצמו והוא מתוסכל עוד יותר.

התגובה שלך צריכה להיות לתוקפנות שלו. לזה אל תסכימי בלי שום קשר לקושי שהוא מתמודד איתו. לכן, כאשר הוא מרביץ, בועט, מפזר… קחי משם את הקטנה וצאי מהחדר. תודיעי לו על זה ותגידי לו שאת סומכת עליו שעם הזמן ימצא פתרון. כשאין קהל – יש סיכוי גדול מאד שההתנהגות תפסק.  

פחד קהל

ש. בתי בת שלוש וחצי. בכל פעם שאנו הולכים למקום שהוא חדש לה, יש לה רתיעה שיכולה להתבטא בבכי והשתוללויות. אתמול היינו במסיבת סיום הגן. בחזרות היא היתה הכי בולטת, אבל במסיבה היא רק בכתה והשתוללה ולא רצתה להיות עם כולם וממש פחדה. מה אומרים על דבר כזה? מה לעשות? כי זה דבר שחוזר על עצמו לעיתים קרובות.    

ת. להופיע מול כל ההורים והמצלמות זה מלחיץ בגיל שלוש וחצי ולפעמים גם בגיל מבוגר יותר. להצטיין בחזרות ולהתקשות מול קהל זו תופעה מוכרת מאד. אין טעם להביע אכזבה, יש להבין אותה, לאפשר לה לשבת על אמא או אבא, לצפות יחד בהופעה של הילדים ולא לנסות לשכנע אותה להצטרף. בעיקר יש להראות לה שאוהבים אותה בכל מקרה וזה בסדר.

כאשר ההורה מביע אכזבה עמוקה מהתנהגות הילד, או כשהוא דוחף אותו ולוחץ עליו, לילד קשה והוא מגיב בבכי ובהתפרצות והוא מאוכזב מעצמו. את זה כבר קשה להורים המאוכזבים לשאת והם מתפרצים. קבלו את התנהגותה, תבינו את הקושי וכך, בעזרתכם, היא תבין וזה ישתנה.

——

ש. שלום, קוראים לי נורית ואני חיה בארצות הברית כבר ארבע עשרה שנה. חד הורית לילד בן שמונה. אני נמצאת במצב בו קשה לי לעשות החלטה מאד חשובה וגורלית. נפרדתי מבעלי, סגרתי את העסק, אני רוצה לחזור לארץ, אבל פוחדת. הילד מסרב לעזוב פה. מצבי הכלכלי לא טוב ואני מרגישה לבד אבל פוחדת להחליט. מפחדת שלילד וגם לי יהיה קשה להתאקלם ולהסתדר. אני מרגישה שפה הכל נגמר ואז לפני כמה שבועות פגשתי בחור חדש ואנחנו ביחד. הוא מקסים, אבל הוא לא יהודי  ואני מבולבלת קשות. בבקשה תנסי לסדר לי את המחשבות. אני לא יודעת לעשות פה שום החלטה.

ת. שלום נורית, אין ספק שאת עומדת בפני החלטת קשות וחשה מבולבלת. מצב כלכלי קשה, ילד בן שמונה, געגועים והנה התאהבות בגבר גוי – דילמות קשות. אנסה, כבקשתך, “לסדר את מחשבותיך”.

ראשית, בנוגע לבנך. ילדים בני שמונה אינם קובעים גורלות והחלטות של מבוגרים. את, כהורה המבוגר, אחראית על ההחלטות בבית. כמובן שכל החלטה מצריכה התחשבות בכל בני המשפחה, אך הכרת המציאות וההסתכלות קדימה ואל העתיד הינם נחלתם של המבוגרים והם הקובעים. אם החלטת לחזור ארצה כי פה יש לך משפחה שתוכל לתרום לך, אפשרות הקלה כלכלית, תמיכה נפשית וכלכלית (אולי) מבני משפחתך, אזי ההחלטה לעבור היא נבונה.

נכון, לבנך יהיה קשה, אין ספק, אבל אם את סומכת על חוסנו הנפשי, אם את חושבת שיוכל להסתגל (זה בטח יקח כמה חודשים) אזי עליך ללכת למקום בו, לדעתך, יהיה לך יותר קל. הילד חושש ואנחנו בהחלט יכולים להבין זאת. הכל בלתי ידוע שם בישראל, הוא יצטרך להתנתק מחברים וממקום מוכר, אבל את תחליטי ותקבעי ותתמודדי עם עוגמת הנפש שלו ועם עצבונו. נחמי אותו, תגידי לו שאת סומכת עליו, שאת יודעת שיש לו כוחות נפש חזקים ושיוכל להסתגל. תגידי לו שאת יודעת שיהיה לא קל, אבל את בטוחה שיהיה יותר טוב מאשר בארצות הברית, כי כאן את לא מאושרת ולא מתפרנסת ולא יכולה לדאוג לו בדרך הכי טובה שמגיע לו.

ובקשר לבן זוגך החדש. בוודאי שלא אוכל, נורית, להחליט עבורך בענייני הלב. יהיה מי שיגיד שנושא הדת לא חשוב בכלל ויהיה מי שיגיד שאם אינו יהודי – אז תברחי משם. אני לא אוכל להחליט בנושא זה עבורך. הדבר תלוי בערכים שלך, באמת הפנימית שלך. האם להמשיך מערכת יחסים בגלל היותו גוי הינה החלטה מאד אישית שלך.

אך נשאלת גם שאלתך האם בכלל להשאר שם בגללו או בעבורו. כאן אני מציעה, נורית, לעשות חישובים יבשים ועניינים. את זקוקה לתמיכה כלכלית – האם זה דבר שהוא יוכל לספק לך? את זקוק לגבר נעים ומכבד שיקבל את בנך – האם כך הוא נוהג? כדי להשאר בארצות הברית את זקוקה לידיעה, או לפחות להרגשה, שהקשר יכול להיות ארוך טווח וכדאי. את זה עליך לברר בינך לבין עצמך ובינך לבין בן זוגך. היי גלויה ושקופה. שתפי אותו בדילמות שלך. ראי איך הוא מגיב: האם נבהל או האם מוכן לקחת אחריות? יש לך אחריות כלפי ילד בן שמונה שלדעתך בישראל תוכלי לגדלו טוב יותר, האם חברך החדש יכול להציע משהו טוב יותר?

אלו, נורית, חישובים אמיתיים של כדאיות בחיים. בנקודה זו בחייך עליך לקחת החלטות ואחריות. להחליט ולבצע. אם יש לך כאן בארץ משפחה אשר מוכנה לתמוך בך, יתכן וכאן מקומך. גם אצלנו בישראל יש גברים מקסימים….

לסכום נורית, אם החלטת לחזור ארצה – שתפי את בנך בהחלטה שלך ואל תכבידי עליו במחשבה שגם הוא קובע. ילדים בגיל הזה הולכים עם הוריהם לכל מקום בו ההורים מחליטים להיות. ואם החלטת להשאר בקשר עם בן זוגך החדש – קחי נייר ועפרון ועשי חישובים של בעד ונגד. ראי את העוצמות בכל נקודות זכות או חובה ותחליט לפי זה. לדעתי, החלטה זו צריכה להעשות מהראש ולא מהלב.

אני מאחלת לך אומץ ויכולת להחליט. כל חיינו אנו עושים החלטת וחלקן שגויות. כך לומדים. בדרך כלל ניתן לתקן את הטעויות (ע”י גירושין, מעבר דירה, החלפת עבודה ועוד) אבל עדיף להחליט מאשר להשאר במצב של תלישות וחוסר בטחון. אומץ, נורית, אינו לעשות ללא מחשבה, אלא לעשות למרות הפחד. חיזקי ואימצי. מיכל דליות

——-

ש. היי מיכל, יש לי ילד בן שנתיים וחצי ובשבוע האחרון הוא לא אוכל ארוחת ערב טובה ורק לאחר מקלחת הוא טוען שהוא רעב ורוצה לאכול. הסדר אצלנו זה אוכל, מקלחות ושינה. אני טוען שהילד יכול לישון רעב יום, יומיים על מנת ללמוד שאוכלים לפני המקלחות.

האם הטענה שלי נכונה או שמא יש דרך אחרת?