אני מצטערת עבור אנשים שלא מסוגלים להשתטות קצת, אפילו לא בפורים. אנחנו חייבים לזרוק מדי פעם את עומס הבגרות, את האחריות, את העמדת הפנים. בפורים יש לנו הזדמנות נהדרת לעשות זאת. אז תעשו לעצמכם טובה, קחו את בני הזוג למסיבה כיפית ותהיו לכמה רגעים קצת ילדים. אני, אגב, מתחפשת לצ’ארלי צ’פלין; מיכל דליות עוברת לנוח, בפקודה
אני מצטערת עבור אותם אנשים שאינם יכולים להרשות לעצמם להנות מחוויות, שבדרך כלל נתפסות ככאלה שרק לילדים מותר להנות מהן. גם לנו, המבוגרים מותר ואף נדרש. אנחנו חייבים לזרוק מדי פעם את עומס הבגרות, את האחריות, את הרצינות ואפילו את העמדת הפנים, ולהיות לכמה שעות שטותניקים.
ילדים ליום אחד
יש לי בן בגיל ארבעים שמתנהג לפעמים כמו ילד. הוא דוקטור ומרצה בטכניון, הוא בעל משפחה ואב לבן, הוא טס בכל העולם לכנסים מאוד חשובים, הוא עוזר לאנשים כשהם בצרה. ועדיין, ובכל זאת, הוא מתנהג לפעמים כמו ילד: הוא שר שירים בלי חרוזים, הוא מדבר בשפת השטויות, הוא רוקד עם בנו באמצע הרחוב, הוא צוחק ממה שרק אפשר לצחוק, וזה נפלא בעיניי. הוא גם מהווה מגנט לילדים קטנים של אנשים אחרים, ולדעתי זה מביא לאושר רב לעצמו ולאחרים.
אני חושבת שאנחנו אוהבים את השטותניקים האלו, כי לפעמים אנחנו קצת מקנאים. מקנאים ביכולת לשמוח, מקנאים ביכולת לקחת דברים בקלות ומקנאים בזה שהם מבוגרים-ילדים – עם החובות של המבוגרים והזכויות של ילדים. ובפורים רבים מאיתנו זוכים להיות כאלו ליום אחד בשנה. וזה חשוב. הרי כמעט לכל אדם בוגר, יש זכרונות נפלאים כילד בפורים שילכו איתו כל החיים.
בפורים אני דווקא תמיד נזכרת בחוויותיי כאמא צעירה. תמיד נהניתי להכין את ילדיי למסיבות פורים בגנים ובבתי הספר. פעם, בתקופת האבן בערך, לא היו קונים תחפושות, היו מכינים אותן. ילדה שרצתה להיות פרח קיבלה חצאית מתוקנת מאמא שלה וכתר של פרח עשוי מנייר קרפ, והיא היתה מאושרת.
ילד שרצה להיות רופא קיבל חולצה לבנה של אבא עם כיסים גדולים, על הפנים ציירו לו שפם מפקק שעם שרוף והכינו לו סטטוסקופ מצינורית וקרטון, והוא היה מאושר עד הגג.
ילדים שרצו להתחפש למשהו מקורי מצאו דרכים מקוריות לעשות זאת. מכירים את התחפושת “שום דבר”? ההורים עטפו את הילדים בעיתון “דבר” והכינו להם חגורה מראשי שום, והם היו “שום דבר”. מי שרצה להתחפש לאבא אבן, היה מתלבש כמו אבא ומחזיק ביד אבן.
היו גם ליצנים מגוונים ומלכים ומלכות, היו מכשפות ודמויות מסיפורי ילדים (הנכד שלי מתחפש השנה לטרופותי שאחת מכלותיי הכינה לבד מראש של בובת דובי), היו רקדניות והמון קאובויים (אני יודעת שבעברית יש להגיד בוקרים, אבל הם התחפשו לקאובויים. מה לעשות?).
אני זוכרת איך בני, שהיה אז בן 16, התחפש לליצן: הוא לקח ממני את מכנסי השלושת רבעי הפרחוניים שלי שהגיעו לו בקושי עד הברכיים, לבש חולצה מפוספסת שלי, עניבה של אבא שלו, וכמובן, צבע את הפנים. ולא צריך יותר. כך הוא הלך לצופים, להיות דוגמא לחניכים שלו, להראות להם שפורים הוא הזמן לצחוק ולשמוח.
אני גם זוכרת שחיפשתי את אחת מבנותיי, למרות שהיא לא רצתה. כמובן שזו היתה תחפושת שכל אחיה כבר הספיקו להתחפש בה בשנים קודמות, אבל הקטנה, לדעתי היתה בת שנתיים ואולי וחצי, לא רצתה. לא יודעת למה. אני רק זוכרת שהושבתי אותה בוכייה וצילמתי כי רציתי זכרון עד. נו, אז יש לי זכרון כזה עם בנים מחופשים ואחותם הליצנית הבוכייה. מסכנונת. אני חושבת שלו היתה לי האפשרות בשנית, לא הייתי כופה עליה להתחפש. אז, בעידן המזוזואי שלי, חשבתי שזה ממש חשוב שתלך לגן כמו כולם ועם תחפושת. אולי הייתי צריכה להניח לה ולשים את התחפושת בתיק של הגן. נו, אולי. אני מקווה שהיא לא זוכרת לי את זה.
השנה אני מתכוונת להיות צ’ארלי צ’פלין. מקל יש לי מאבא שלי, שפם אצייר מפקק שעם שרוף, יש לי מכנסיים שחורים רחבים שאני יכולה לוותר עליהם ואקצר אותם, יש לי ג’קט ישן ומרופט בארגז התחפושות שבדרך כלל משרת את הנכדים, אכין לעצמי פפיון שחור מקרטון ואהיה צ’ארלי צ’פלין מהמם. כי זה פורים, וזה הזמן שלי להשתטות.
