הנה סיפור שנשמע אצלי בקליניקה בחודש האחרון, והאמת? הוא נשמע לאורך כל השנים:
“בחודשים האחרונים,” מספרת לי אמא, “קרו מספר מקרים בהם הילד שלי, בן חמש וחצי שנים, פילח דברים קטנים. במקרה אחד, בסופרמרקט, הוא הכניס לכיס קופסה קטנה של סוכריות, בלי שהבחנתי. כשהגענו הביתה, הוא החביא אותן מאחורי הכרית בספה. איך אני יודעת? כי פתאום ראיתי את הקופסה מבצבצת. כשגיליתי את קופסת הסוכריות, שאלתי אותו מאיפה זה ואז הוא התחיל להמציא כל מיני תשובות: ‘אמא של עילאי נתנה לי אותם,’ הוא אמר. היה לי חשוב לאמת אותו מול השקר, אז התחכמתי ואמרתי לו, ‘אני אתקשר לאמא של עילאי ואשאל אותה אם זה נכון.’ הילד נלחץ ושינה את תשובתו. ‘מצאתי אותם בארון ולקחתי,’ הוא אמר. ‘אבל זה לא יכול להיות,’ אמרתי, ‘כי אני לא קניתי את זה.’ ואז הוא טען שזה האח הקטן בכלל לקח אותם מהסופר. בהתייעצות עם בעלי, עזבתי את הנושא וביום אחר הסברתי לו את חומרת המעשה וכי אסור לקחת דברים בלי רשות ובלי לשלם. כדי להעצים את הנושא (לא ידעתי עד כמה אפשר להפחיד ילד בן חמש וחצי), הסברתי לו שבמקרים כאלה יכולה להגיע משטרה ולהתערב, כי זו גניבה וזה פשע.”
וזה רק מקרה אחד. במקרה אחר, הילד לקח חפץ קטן מהגן, שוב בלי רשות הגננת. גם שם היו כל מיני שקרים סביב המקרה.
הדילמה שלי מורכבת,” הוסיפה האם, “בעיקר כי אני לא יודעת מה המקור שגורם לו להתנהג כך. עד כמה זה נורמלי שילד ינסה לגנוב? עד כמה זה בסדר שהוא ינסה להלביש על המקרים הללו שקרים? האם שימוש בהסברה מספק? האם נכון לשלב גורמי הרתעה מפחידים כמו שוטר? איזה סוג של הרתעה נכון למקרים אלה?”
עוד טרם הספקתי לענות, הוסיפה האם ואמרה לי שמאז השיחה עם בנה לא היו מקרים נוספים של גניבות, אך כן היו מקרים של שקרים. ותשמעו, הילד הזה, כמו כמעט כל הילדים המהממים של הדור המודרני, כדי להחלץ מהמצב של השקר שהוא הכניס את עצמו אליו, מחזיר את האשמה לאימו.
כך למשל, כשאמרה לילד: “שמעתי שאמרת לירדן שאתה והחברים שלך תהרגו את הבנות. זה לא בסדר להשתמש במילים כאלה כי אנחנו לא הורגים כאן אף אחד,” הילד ענה: “לא אמא, את לא שמעת נכון. אני אמרתי…” והוא אומר משהו אחר לגמרי.
בקיצור, מה זה? למה זה? וכמובן – מה עושים?
גניבה ושקרים אצל ילדים – האם זה נורמלי?
הדבר הראשון שאני רוצה לעשות הוא להרגיע אתכם. ילדים משקרים וילדים מפלחים דברים שלא שלהם. נכון, לא כולם, אבל כמעט כולם. לילדים יש חשקים גדולים, רצונות שלא תמיד באים לידי ביטוי, קובעים עליהם, מגבילים אותם, לא קונים להם כל מה שבא להם, כועסים עליהם, מצרים את צעדיהם – בקיצור, הדשא של השכן, לעיתים קרובות, ירוק יותר. נכון שיש ללמד אותם גבול, מוסר, כבוד לאחר ולרכושו של האחר, אבל עד שזה יקרה, יש סיכוי שהם ישקרו ויפלחו מהסופר, מהגן ומחברים.
איך להגיב לגניבה?
אמרה נכון אותה אמא שהייתה אצלי, שיש להרתיע את הילד. כולנו יצורים אנושיים ורובנו גם חלשי אופי ולכן אנחנו לא חונים ליד מדרכה שמסומנת בקו אדום-לבן לא בגלל התחשבות בקהילה אלא כדי לא לקבל דו”ח. המשמעות? ההרתעה עובדת. רובנו מורידים מהירות בזמן נסיעה ברכב כשמתקרבים למצלמת מהירות. למה? כי ההרתעה עובדת. לילדים צעירים עוד אין חוש מוסר גבוה, כי הרי מוסר הוא נורמה חברתית (עובדה שהוא שונה בכל מיני חברות ותרבויות) ונורמה חברתית נרכשת על ידי לימוד וחינוך. הילדים משקרים מהמון סיבות: לא להרגיז את ההורים, לא לצער את ההורים, לא לאכזב את ההורים. והם לוקחים דברים שלא שלהם כי ממש מאוד, אבל מאוד, בא להם שיהיה להם את זה – ואז נכנס החינוך, וחלק מהחינוך הוא ההרתעה.
ההרתעה – כלי חינוכי חיוני
להפחיד ילד שיכול לבוא שוטר זה אולי לא נעים, אבל זה נכון. כשגונבים יכול לבוא שוטר. לקחת ילד לחבר ולהחזיר לו את הצעצוע וגם לבקש סליחה זה קשה אבל זה מרתיע כי זה מלמד את הלקח. להגיד לילד “אני יודע/ת שאתה משקר ולכן אני לא סומך/ת עליך בעניין זה לכמה שבועות” זה קשה, אבל זה מרתיע. וההרתעה במקרה זה היא גבול שהולך ומופנם.
מוסר וגבולות – איך ללמד את הילדים?
מוסר הוא ערך וערך זה דבר מופשט. כדי שילד ילמד מוסר – עלינו לבצע פעולות, שגם אם אינן נעימות, הן מכינות את הילדים לאיסורים של החברה שלנו. עלינו להראות לילד שיש השלכות לכל מעשה, ולא רק לדבר על כך. למשל, אם הילד לוקח משהו שאינו שלו, יש להחזיר את החפץ לבעליו ולהסביר לילד את החשיבות של פעולה זו.
לסיכום
מצד אחד, אל תיבהלו כי זה טבעי ונורמלי, אך מאידך – תגיבו בחומרה. חשוב שתהיה הרתעה ברורה ומובנת שתעזור לילד להבין את הגבולות וללמוד מוסר בצורה חווייתית ומעשית. חינוך לערכים ולמוסר הוא תהליך מתמשך, שכולל גם היבטים של הרתעה ושל לקיחת אחריות, והם חיוניים להתפתחותו הבריאה של הילד.