“זה כן יהיה כמו שאני רוצה” צעקה בת הארבע בקניון.
הכל התחיל עשר דקות קודם, כאשר עשיתי סיבוב חלונות ראווה בקניון. כתמיד, המקום המה אנשים, נשים וטף. אמהות צעירות ואמהות לא לגמרי צעירות, הלכו עם ילדיהן לקנות נעליים, או מתנה ואולי סתם להעביר שעה במזגן כשלילדים יש שטח גדול לרוץ בו מבלי שיסכנו את עצמם (למרות שלעיתים הם מסכנים את הציבור, אבל זה לכתבה אחרת….). אם אחת, כל כך רגילה, כמוני וכמוך, נענתה בסירוב לבקשה ביתה לקנות לה משהו. לא שמתי לב מה זה היה, אך זה יכול היה להיות כל דבר: גלידה, נעליים, בגד, בובה, פיצה….. כל דבר. האמא סירבה וטעמיה עימה והילדה כעסה. מותר לה לכעוס. זה הכי טבעי בעולם לכעוס, במיוחד כשאתה קטן ומרגיש נחות, אבל הילדה הזו כעסה בהתקפת זעם.
אחד הדברים המביישים ביותר אשר יכולים לקרות לאדם בוגר, הוא ילדו שמאבד עשתונות בקניון וצורח עליו, מקלל אותו, יורק, נשכב על הרצפה, רץ סביבו בשאגות חסרות שליטה, ידיו מתנפנפות באוויר ולחייו הולכות ונעשות אדומות יותר ויותר:
ילד בהתקפת זעם.
פעם לילדים לא היו התקפות זעם. היום יש הרבה התקפות זעם להרבה ילדים. למה? מה קרה? ואולי מה בעצם לא קורה ולכן האפרוחים הקטנים שלנו סובלים מהתקפות זעם? אסביר. זעם, כעס, “עצבים” הינם חלק בלתי נפרד מתהליך ההתפתחות של כל ילד וילדה, ממש כמו הדמיון הפורה, השקרים ואי הציות. עוצמת הכעס משתנה מילד לילד ומושפעת ממספר גורמים, למשל התנהגות ההורים: אם לאחד ההורים “פתיל קצר” והוא צועק, מניף ידיים ופניו מאדימות – כל זה הינו מודל לילד הפעוט. ילדים מחקים את הוריהם וילד הגדל במשפחה כזו, יכול בהחלט לנהוג כאביו (או אימו) ברגעים של כעס. גם מיקומו של הילד בין אחיו ישפיע על היותם או חסרונם של התקפות הזעם: אם האח הבכור שובב, מרדן ונוהג בזעם, יש סיכוי שהאח השני יעדיף להיות רגוע ונינוח הרבה יותר (כדי להיות ייחודי ושונה מאחיו). גם למזג האישי, אותו מזג וניצוץ אישי איתו נולד כל ילד, יש השפעה: ילד בעל מזג סוער יגיב בהתקפות זעם למצבים בהם ילד בעל מזג רגוע יגיב בבכי או בהתכנסות פנימית. גורם חשוב מאד הינו הטיפול של עולם המבוגרים בהתקפות הזעם של הילד, כי הוא יקבע אם התקפות אלו יפסקו או שמא התנהגות זו תהפוך לדפוס התמודדות הילד בגיל מאוחר יותר.
לאורך כל חייו, עובר הילד שני תהליכים מקבילים: נפרדות וייחודיות. הנפרדות היא היכולת להתקיים כיישות עצמאית ושאינה תלויה באמא והייחודיות היא תחושת היותו מיוחד במינו, שונה מאחיו ומאנשים אחרים, אישיות בפני עצמה. בסביבות גיל שנה וחצי ועד גיל שלוש בערך, הילדים חשים שהם גדלים, מתפתחים, יכולים כל יום יותר ויותר. בן השנה וחצי מבין לפתע (באופן לא מודע לחלוטין) שגופו בשליטתו וגם אם נבקש חמש פעמים שיפנה ימינה, הוא יודע שהוא יכול לפנות שמאלה ולכן עושה זאת כהפגנת עצמאות. הילדים רוצים, בגילאים האלה, להתנסות לבד בדברים. הם מתעקשים להתלבש לבד כי כך יוכלו להפגין את יכולתם והתקדמותם בחיים, הם מסרבים לכם כדי להוכיח לכם שיש להם רוח חופשית ויכולת החלטה גם אם אינה תואמת את שלכם, הם מורדים ובוחנים את הגבולות שאתם מציבים להם כי כך הם מוכיחים את נפרדותם. הצורך הוא פסיכולוגי והדרכים להשיגו רבות ומגוונות. אבל הילד עוד צעיר. הוא מנסה להתלבש לבד ומסתבך בשרוולים, הוא מנסה לנעול את סנדליו ומסתבך עם הסוגר, הוא רוצה לקחת לבד את הספר אך לא מגיע למדף, הוא רוצה להגיע למחוז חפצו בדרך קיצור אך מישהו יושב שם ולא זז, הוא מבקש דבר אך מבוקשו לא מתקבל והוא נענה בסירוב, הוא רוצה להרכיב לבד את המשחק, הוא רוצה לחתוך לבד את השניצל, הוא מרגיש שהוא יכול, הוא חושב שהוא יכול, אבל הוא עדיין ילד צעיר והכישורים והמיומנויות שלו מאד בראשיתיים וגולמיים ואינם מלוטשים מספיק כדי לבצע או לספק את רצונו. התוצאה היא שהילד לא מרוצה מביצועיו או מתוצאותיהם והוא חש תסכול וכעס. הוא חושב שהוא יכול, אך תחושה זו מתנפצת את מול תחושת הנחיתות וחוסר הישע. הילד זועם על המצב בו הוא נמצא. הוא מרגיש את הקונפליקט שבמצבו והוא לא רוצה להודות בחולשתו, בנחיתותו, במוגבלות שלו ובחוסר יכולתו להצליח במה שרצה להשיג. יש מצבים רבים בהם הילד מרגיש מאד פוטנטי: הוא עשיר יותר במילים ומבטא עצמו לשביעות רצונו, הוא עולה ויורד לבד, הוא פותח וסוגר לבד, הוא מצליח בפאזל (תצרף, בעברית) ואוסף זוגות במשחק הקלפים – הוא יכול ומסוגל והצלחותיו מתגמלות אותו במנות של בטחון עצמי והנאה. אך יש והוא נכשל ותחושת הכישלון כה עזה שהוא אפילו לא מוכן לקבל עזרה ועצה. ככל שחשוב לו יותר להוכיח לעצמו וגם לנו, שהוא אדם נפרד ובעל יכולות, כך רמת התסכול והזעם שלו עולה ואזי הוא מתפרץ.
שני דברים חשובים עומדים בלב העניין: האחד, לאפשר לילד תנאים בהם יחוש בעל ערך, יכול ועצמאי ומנגד, ללמד אותו שהתקפות זעם אינן ראויות ואינן מקובלות ולכן לא תספקנה לו את מבוקשו. כדי לאפשר לו לחוש עצמאות ומסוגלות עליכם לייצר את התנאים והמצבים לכך: מדפים יותר נמוכים, נעליים עם סוגרי סקוץ’ ולא שרוכים, מכנסיים עם גומי ולא עם כפתור, נעלי בית עם הבחנות ברורות בין ימין לשמאל, מתגי חשמל נמוכים (לא שקעי חשמל), משחקים טכניים עם ברגים גדולים, חולצה עם פתח צוואר גדול להקל עליו את הלבישה, הדום כדי להגיע למקומות גבוהים ועוד ועוד. תנו לו לנסות לבד. אתם יכולים להיות נוכחים בעת ניסיונו לעשות כל זאת לבד, אך אל תתערבו כל עוד הילד לא ממש זקוק לעזרתכם ו/או לא מבקש אותה. הצלחה במצבים כאלה ודומים להם חשובה מאד להתפתחות הביטחון העצמי שלו והיכולת לראות את עצמו כמי שיכול להצליח במצבי החיים. יהיו מצבים בהם הוא ירצה להעז לעשות דברים אשר ייראו לכם כמסוכנים, אזי עליכם להציב גבולות. היזהרו לא לגונן יתר על הילדים אך אין ספק שחובתכם לשמור עליהם מפני סכנות האורבות בכבישים, במגלשות גבוהות, במקומות עמוסי אדם ועוד.
אבל, אבוי, הילד, או הילדה, נתקפו זעם ועליכם להגיב. אין להתעלם כאילו דבר לא קרה. קרה ועוד איך. מחד, הילד אומלל ומאידך, זו התנהגות לא מקובלת. לכן עליכם להגיב. ראשית, שקפו בפניו את רגשותיו ואת המצב אשר הביא אותו לתחושת התסכול הכואבת. חשוב לעשות זאת כדי להסביר את הרגשות הסוערים ולתת להם חוויה הגיונית ומובנת. לכן תגידו “אני מבינה שאתה כועס/ראיתי שלא הצלחת להכניס את היד לשרוול וזה נורא מרגיז/אני יודעת שאתה רוצה לעבור אבל סבא יושב כאן ולכן הדרך חסומה ואתה כועס/אני יודעת שאתה רוצה להגיע למדף לבד אבל זה גבוה מידי ולכן מסוכן ואני לא מרשה……” . אלו הן דוגמאות לפרשנות המצב. אל תחייכו אליו בחיבה ולעיתים בהומור, הוא יראה זאת כזלזול ברגשותיו והזעם יגבר בתוכו. אל תבטלו את חוסר הצלחתו ב”לא נורא אם לא הצלחת”, זה כן נורא בעיניו. חשוב שהילד יבין שאתם מבינים את מה שהוא עובר למרות שאינכם מסכימים להתנהגותו הזועמת.
יש ילדים שחיבוק ותחושה שיש מי שעוטף אותו בביטחון ובאהבה – ירגיעו אותם.
יש ילדים שכושר התבטאותם גבוה ולכן כדאי ללמד אותם לבטא את רגשותיהם השליליים.
יש ילדים שסיפור כשלון של הוריהם ירגיע אותם, על תקן “גם לאבא הגיבור זה קורה”.
אל תאפשרו דיון, ויכוח או משא ומתן על נושאים שעקרוניים לכם ואינם מתכוונים לוותר עליהם.
תהיו ברורים. אל תגידו “אולי, נראה, אחר כך….” כי זה נותן לילד את ההרגשה שאולי כעסו יגרום לשינוי דעתכם (ולכן כדאי להמשיך להתנהג כך).
אם הוא נשכב על הרצפה או דופק ראשו – שבו לידו. אימרו “אני אחכה לידך על שתירגע”.
הקפידו שהוא לא יקבל מה שרצה אם הבקשה, הדרישה בעצם, היתה דרך התקפת זעם.
תנו לילד תחושה, שגם אם אינכם נענים לו תמיד תהיו שם עבורו כשיזדקק לכם.
קחו אוויר. אם הוא יבין שהתקפות הזעם אינן נושאות תועלת – הוא יחדל מהן.
