באחד הימים, בדרכי למשרד, עברתי בצומת כביש חיפה/קק”ל/אזורי חן/חוף תל ברוך. זו צומת שמאגדת בתוכה כניסות ויציאות של כמה שכונות. באחד הרמזורים אדום עצר לידי בחור צעיר, אולי בן 17, לבוש מיזע (סוואט שרט, בעברית קלה) עם קפושון, מכנסים קצרים, תיק גב לא נפוח על הגב שלו, יושב על אופניים ומחזיק את הכידון רק ביד אחת כי ביד השנייה אחז גלשן.
נכון שיש הרבה גולשים בקיץ, אבל גולשים של ממש עושים זאת בחורף, כי במדינה המיוחדת שלנו החורף סוער וגם הים, בעיקר עם שחר. גם הבנים שלי ניראו ככה לפני עשרים שנה. אני זוכרת את בני יוצא מהבית בשעה חמש וחצי בבוקר, עולה עם חבר לגג ביתו בן ה-18 קומות, מסתכלים על הים ומחליטים אם לצאת לגלוש או לא. מה אני אמרתי על זה? אתם חושבים שלאמא עם בן בן 17 שיוצא לגלוש יש בדיוק מה להגיד? מה למשל? “אני לא מרשה לך?” – הצחקתם אותי. וכך, אם אמנם היה סוער מספיק בשבילם, היו יוצאים בני החייל רכובים על האופניים שלהם, מחזיקים בכידון ביד אחת ובגלשן ביד השנייה, שלושה ארבעה חברים טובים, היישר אל הים הסוער. בשלב מסוים הם גם צרפו את בני השני, ההרפתקן. נדמה לכם שהוא יעבור בשתיקה כשאחיו הגדול יוצא לגלוש עם שחר? ברור שלא. הוא חסך כסף, קנה לעצמו גלשן משומש ממישהו בשכונה והתחיל להפעיל לחץ עלי, על אבא שלו ועל אחיו. האמת, הוא לא היה צריך להתאמץ יותר מידי כי גם אבא שלו היה גולש בצעירותו והיה מתחיל עם בנות בחוף ים תל אביב של שנות השישים, כשגלשן ביד אחת שלו ומסרק לסרק את כרבולתו המתנפנפת ביד השנייה. ואחיו כבר היה מכור לאדרנלין ולאושר שהגלישה נתנה לו ולכן נותרתי רק אני שאמורה להסכים. הסכמתי.
אם לא ראיתם בנים גולשים לא ראיתם מימיכם ילדים בגיל ההתבגרות מתעוררים עם שחר. שום דבר לא יכול להעיר נערים בכזו מהירות, בכזו התלהבות ובכזו התרגשות. רק הגלישה בים. בחוץ עוד חושך, רוח שורקת נושבת לה, הים בטח קר, המים לא יותר מעשר מעלות אם לא פחות, חליפת הגלישה השחורה מקופלת בתיק הגב הקטן שלהם, מגבת הם אפילו לא לוקחים, והים קורא להם “בואו, בואו. נראה אתכם גולשים לי על הגלים”. והם באים. בנים בשפע ולאחרונה גם בנות, שרוצים לחוש את החופש שבגלישה על גלים.
בעלי אמר לי שאם לא מתנסים בזה, לא יכולים להבין מה באמת מרגיש גולש. אני מאמינה לו. יותר מפעם אחת צפיתי בסרטים על גולשים, על גלישה, על הסכנות, על ההרפתקה, על ההתמכרות לגלים המלוחים והרטובים שמטיסים אותך קדימה אם אתה שולט בהם, או שהופכים אותך כמו בובת קש בתוך המים שמתחת לגלשן אם איבדת שליטה. יש בזה כנראה משהו חזק מאד של כוח, של שליטה, של היכולת לרתום כוח טבע אדיר ולתת לו לקחת אותך הלאה, קדימה ורחוק.
מזלי שאני ישנה ממש טוב. זו כנראה תכונה שאימצתי כדי לא לצאת מדעתי: אני הייתי ישנה והם היו יוצאים לים לגלוש. לדעתי בעלי קינא בהם, אבל כבר חש מבוגר מידי (כולו היה בן 38 בערך) כדי לקחת בזה חלק.
יום אחד יצאנו כולנו לים. הבנים, הבנות, ההורים והגלשנים. הים היה סוער מאד ומלא גולשים. גם בניי נכנסו. אחד מהם יצא כעבור רבע שעה ואמר לי “אמא, הגלים אדירים ומפחידים. אני מחכה בחוץ” והשני נשאר במים. מידי פעם הייתי מרימה את העיניים לראות את הגולש הרטוב והוא היה נלחם לעבור את הגלים ובדרך כלל לא מצליח. בשלב מסוים לא ראיתי אותו. עשר דקות. רבע שעה. ואין ילד. האמת? גם את רוב הגולשים לא ראיתי. פניתי לבעלי ואמרתי לו “לך תביא את הילד”.
בנות, אתן מכירות את הרגעים האלה בהם אנחנו דוחפות את הגבר שלנו במרפק ואומרות לו “לך תביא את הילד”? אז זה היה הרגע. בעלי מסתכל עלי כמו על משוגעת, על הים כמו על משוגע, ונכנס למים. כעבור חמש דקות הוא יוצא ואומר “מיכל, אין סיכוי. אני לא יכול לעבור את הגלים. אני לא יכול להתקדם”. ובעלי שחיין מעולה ולא פוחד מהים בכלל. אחרי עוד חצי שעה בה נשמתי פורחת, מופיע הבחור. כולי סמוקה ונפוחה מפחד וכעס מעורבים פונה אליו כדי לגעור, לצעוק, לבכות, להתלונן והוא מסביר “היה ים סוער מידי. אי אפשר היה לתפוס גלים אז ישבנו כולנו מאחורי הגלים וחיכינו שיירגע קצת”.
אין לי ספק שהילדים שלנו עושים לנו בית ספר. ממש כך. הם מעבירים אותנו חוויות ומאלצים אותנו להתמודד עם מצבים שמהם, בסיכומו של דבר, אנחנו לומדים על החיים ואת החיים. ואם זה לא בית ספר, אז מה זה? הצורך שלי להתמודד עם הפחד שלי, לשחרר את הפחד שלי, לסמוך על הבנים שלי, לראות אותם מתבגרים מתוך הסערה הפנימית שלהם שהיתה דומה לסערות שבים – כל אלו למידו אותי והעשירו אותי ופתחו בפניי אפשרות של דרך אחרת. הידיעה שלא כל דבר שאני חושבת שהוא נכון, הוא באמת נכון, אלא שיש לפחות דרך אחת נוספת לראות את אותו דבר, והידיעה שהילדים שלי יודעים להסתדר מצויין גם בלעדיי (כמובן כבוגרים צעירים ולא כפעוטות) – כל אלו שימשו לי בית ספר להעצמה אישית וגם לדרכים האחרות בהן אני יכולה לחנך את ילדיי האחרים.
כן, מה שהם מעבירים אותנו, הילדים האלה שלנו… אז ברמזור שהיה בו אדום ולידי ישב על אופניו בחור מתוק עם גלשן, ידעתי שיש כנראה בבית אמא שאולי לא מראה, אבל פוחדת. קיוויתי שהיא ישנה או אולי עסוקה מאד ולא חושבת עליו כרגע.
