בימים טרופים אלו, כשכמעט כל אזרחי ישראל מתמודדים עם מלחמה, אזעקות, פחדים, חרדות ושכול – נזכרתי בעוצמה רבה באובדן שקרה במשפחתנו: לפני כשנה נפטרה אחיינית שלי, לירון דליות בוקסר, בגיל 36. בנה היה בן 8 וביתה היתה בת 3. אחרי שנה וחצי של חולי מר וכואב, אחרי אישפוזים רבים בנסיון להכחיד את הסרטן שפשט בכל גופה, אחרי ירידה נוראית במשקל וחוסר יכולת לטפל בילדים ובעצמה, היא אושפזה בפעם האחרונה, חלשה בגופה ושלמה בנפשה, ונפטרה בדממה רועמת.
אני זוכרת את הטלפון של בעלה אלי, אלמן צעיר, בבקשה להפגש כדי לייצר איתו סיעור מוחות כדי להחליט מה, ועוד יותר חשוב איך, להגיד לילדים. לא אספר כאן על ההתמודדות האישית של משפחה ספציפית זו, אלא אני מנצלת את ההזדמנות, באישור הוריה של לירון ושל בעלה, כדי להעביר לכם מסר.
נושא המוות עולה, ואפילו לעיתים די קרובות, בשאלות שמגיעות אלי: איך מדברים עם ילדים על מוות? מה להגיד זה פשוט, אומרים “אמא מתה”, איך להגיד, לאיזה תגובות של הילדים לצפות, איך להגיב לכל שאלה שלהם ותגובה שלהם – זה מצריך תכנון, מחשבה, ואמונה רבה בכוחות הנפש של הילדים. ויש להם!.
כשמישהו קרוב מת, כמו אמא או אבא, אח או אחות, סבא או סבתא, או קרוב משפחה אחר, קשה להורים לדעת איך לעזור לילדים להתמודד עם האובדן, במיוחד כאשר ההורה מתמודד בעצמו עם האבל הפרטי שלו.
עד כמה ילדים מבינים את משמעות המוות תלוי בגילם, בחוויות החיים שלהם ובאישיותו הייחודית של כל ילד. אך ישנם כמה נקודות שכדאי לקח בחשבון בכל מקרה.
דיבור במושגים של הילד
היו כנים עם הילדים ועודדו אותם לשאול שאלות. נכון, אולי לא יהיו לכם את כל התשובות אבל חשוב ליצור אווירה בטוחה ופתוחה, להעביר את המסר שאין “נכון” או “לא נכון” באיך שהילד מרגיש, ושאין הסתרת מידע. אם הילד שואל גם אני אמות? גם אבא ימות? בגילאים הצעירים עונים לו “ממש לא. זה קרה לאמא רק כי היתה מאד מאד חולה. ואנחנו בריאים וזה לא יקרה לנו”. זה לא המקום לדבר על הסופיות של כל בעלי החיים.
עד גיל 5 או 6 ילדים מתיחסים לעולם בצורה מאד מילולית, לכן רצוי להסביר את המוות במונחים בסיסיים וקונקרטיים. אם למשל סבתא היתה חולה ונפטרה, אפשר להסביר שהגוף שלה הפסיק לעבוד ושהרופאים לא הצליחו לתקן אותו. אם מישהו מת בפתאומיות, בתאונת דרכים למשל, תוכלו להסביר מה קרה, ושבגלל המקרה המאד עצוב הזה הגוף של מי שמת הפסיק לתפקד. תוכלו להגיד ש”למות” או “מוות” אומר שהגוף מפסיק לעבוד.
לילדים בגיל הזה קשה עדיין להבין שכל האנשים וכל הדברים החיים ימותו בסופו של דבר, וכשזה יקרה זה סופי והם לא יחזרו. אז גם אם הסברתם זאת, הילד עלול להמשיך לשאול איפה סבא ומתי הוא יחזור. גם אם זה מתסכל ומרגיש כאילו שהילד לא מבין את ההסבר, המשיכו לחזור ברוגע ובסבלנות על כך שסבא מת ושהוא לא יכול לחזור.
הימנעו משימוש בלשון נקיה, למשל הימנעו מלהגיד לילדים שסבא/אבא/אמא “הלך” או “נפטר” או “הלך לישון” או “בשמיים”. מכיוון שחשיבתם של ילדים קטנים הינה מילולית מאד, הם עלולים לפחד ללכת לישון או להכנס לחרדה כאשר מישהו “הולך” מהבית. גם כשאתם אומרים שהם בשמיים, הילדים עלולים לפחד שמטוס שעובר בשמיים יפגע באמא או בסבתא האהובה שלו. ואולי גם יום אחד הם יירדו משם…
בנוסף, לפעמים שאלותיהם של ילדים נשמעות יותר עמוקות ממה שהן באמת, כלומר, אתם יכולים לפרש את שאלותיהם באופן שגוי לחלוטין ממה שהם התכוונו. למשל, כאשר ילד בן 5 שואל איפה נמצא עכשיו מישהו שמת, סביר להניח שהוא לא מתכוון לשאול האם יש חיים לאחר המוות. ניתן לספק את סקרנותו בכך שנאמר לו “הוא עכשיו בבית קברות”. יחד עם זאת, אם יש לכם אמונות לגבי החיים לאחר המוות או גן עדן, תוכלו בהזדמנות זו לשתף את ילדכם במחשבות אלו. אם אינכם רוצים לספר לילד הצעיר שקוברים אנשים באדמה (כי אז הוא ישאל “אז איך הוא נושם? לא נכנס לו חול לאף?”) תוכלו להגיד שהוא בארץ המתים. איפה זה? איננו יודעים. רק מי שמת מגיע לשם. ואם הילדה שואלת “ומה יהיה איתי עכשיו?” היא לא מתכוונת להוויתה היקומית/קיומית, אלא למי ייקח אותה מעכשיו לגן כל בוקר.
ילדים בגילאים 6 עד 10 מתחילים להבין את הסופיות של המוות, גם אם הם אינם מבינים שזה משהו שקורה לכל דבר חי ביום מן הימים. יכול להיות שילד בן 9 יחשוב שאם הוא יביע משאלה או יתפלל אז סבתא/אמא/אחותו לא תמות. לעתים ילדים בגילאים אלו “מאנישים” את המוות וחושבים עליו כעל “מפלצת” או רוח רפאים. במקרים כאלו ניתן לעזור להם להתמודד עם המוות אם מספקים להם הסברים פשוטים, מדויקים, ברורים וכנים לגבי מה קרה. תמיד אפשר להגיד שהמת נשאר בליבנו ובמחשבתנו, ותמיד נוכל להזכר בו/בה ולראות תמונות שלו/שלה, אלא שלא ממש נראה אותו חי לידינו.
כאשר ילדים מתבגרים, הם מתחילים להבין שכל בן אדם מת בסופו של דבר, ללא קשר לציונים, התנהגות, משאלות או כל דבר אחר שהם מנסים לעשות. כאשר הבנתם של מתבגרים בנוגע למוות מתפתחת, יתכן ויעלו שאלות לגבי תמותה ופגיעות. למשל, אם חברו הטוב של בנכם בן ה 16 נהרג בתאונת דרכים, ייתכן ובנכם ירתע מנסיעה במכונית לתקופה מסוימת. הדרך הטובה ביותר להגיב לכך היא לגלות אמפתיה לגבי כמה התאונה והמוות של החבר הוא דבר עצוב ומפחיד. ייתכן וזו גם הזדמנות טובה לדבר עם הבן לגבי איך הוא יכול לשמור על עצמו למשל לעולם לא להכנס לרכב עם נהג ששתה ותמיד לחגור חגורת בטיחות.
בניגוד לילדים קטנים, מתבגרים נוטים לחפש יותר משמעות במוות של מישהו קרוב. כאשר בתכם המתבגרת שואלת למה מישהו היה חייב למות, סביר להניח שהיא אינה מחפשת הסברים מעשיים על תרופות ומחלות, אלא שהיא מתחילה לחקור את משמעות החיים (בדיוק מה שאין בגילאים הצעירים). לעתים מתבגרים חווים רגשי אשם, במיוחד אם חוו מוות של בן גילם. לא משנה מה ילדיכם המתבגרים חווים בנושא זה, הדבר הטוב ביותר שתוכלו לעשות הוא לעודד אותם להביע ולשתף את הצער שלהם.
האם נכון לקחת ילדים ללוויה?
זה תלוי בכם ובילדכם. על ילדים צעירים אתם קובעים ואתם תחליטו אם אתם רוצים לקחת אותם או לא. בנוסף, אתם מכירים את ילדכם ואם הוא רגיש או היא סגורה מידי – עדיף שלא לקחת אותם. אפשר גם לשאול את הילדים, שאלה כנה ואמיתית “האם אתה רוצה לבוא או מעדיף שלא”. הכרתי אחים בני תשע ושבע שאימם נפטרה והאב האלמן שאל את בניו האם הם רוצים לבוא בית הקברות ללוייה. הגדול אמר שלא והצעיר אמר שכן ואבא ענה להם שכל החלטה שלהם היא הנכונה והטובה להם. יותר לא דיברו על זה ביממה הקרובה ובצהריי יום הלוויה הודיע הבן הבכור לאביו שהוא כן יגיע. “אתה בטוח?” אביו שאל אותו, “כי אתה ממש לא חייב”. כדאי לשתף ילדים בטקסי האבלות, אך ראשית יש להסביר לילד מה יקרה בלוויה, באזכרה או בשבעה ואז לתת להם להחליט אם הם רוצים לבוא.
מה להסביר לילדים לגבי טקס הלוויה? אפשר להסביר לילד שהגוף של האדם שמת מוכנס לאדמה. לילדים מגיל 7 בערך, אשר כבר יש להם יכולת חשיבה מופשטת, יש להגיד שהמת כבר לא קיים. שהגוף שלו כבר לא מתפקד וגם לא מכיל את הנפש של מי שהוא היה. הסבירו שיהיה רב שינהל את הטקס, אולי אנשים אחרים ידברו וכנראה שאנשים יבכו. תוכלו לשתף את הילד באמונות דתיות או רוחניות שלכם לגבי המוות ולהסביר את מהלך הטקס.
אם אתם חוששים שהאבל הפרטי שלכם יקשה עליכם לדאוג לילד במהלך הלוויה, תוכלו לבקש ממישהו קרוב ללוות את הילד ולהתמקד בו במהלך הלוויה. בחרו מישהו שגם אתם וגם הילד אוהבים וסומכים עליו, מישהו שיוכל לעזוב את אזור הלוויה אם הילד ירצה להתרחק.
ראיתי כמה וכמה ילדים, בגילאים שונים, מגיעים להלוויה של אמא שלהם. היו כאלה שעמדו צמודים לאבא והוא רק ליטף אותם והיו הקטנים שהיתה חברה של ההורים ששמרה עליהם והם התרוצצו בין המצבות, דיברו, קיבלו ממתקים, עלו על הכתפיים כדי לראות יותר טוב ובעצם לא הבינו את משמעות האבל הנורא הזה. הכל תקין במקרה זה, מבחינת התמודדות הילדים והתנהגותם.
הרבה הורים חוששים לחשוף את ילדיהם לאבל האישי שלהם, לכאב ולדמעות, אך אין צורך לחשוש מכך. כשאתם מראים לילדים שגם אתם בוכים אתם מלמדים אותם שבכי זו תגובה טבעית לכאב רגשי ולאובדן, והחשיפה שלכם יכולה לעזור להם לשתף אתכם ברגשותיהם. יחד עם זאת חשוב להעביר את המסר שלא משנה כמה אתם עצובים אתם עדיין יכולים לדאוג למשפחה ולתת לילד מקום בטוח.
ילדים לא תמיד מתמודדים או מפגינים את האבל שלהם כמו מבוגרים. ילד צעיר יכול להגיב להודעה דווקא בהשתוללות היפראקטיבית. מתבגר יכול להביע את כאבו בהתנהגות עצבנית וירגיש יותר נוח לשתף את רגשותיו עם חבר או חברה. לא משנה איך הם מגיבים – אל תקחו זאת באופן אישי. זכרו שללמוד איך להתמודד עם כאב של אובן, בדומה להתמודדות עם מטלות פיזיות, מנטליות או רגשיות אחרות – זה תהליך.
בכל מקרה שימו לב לסימנים שהילד או המתבגר המסמנים שהם זקוקים לעזרה בהתמודדותם עם אבדן של מישהו קרוב. אם התנהגותו של הילד משתנה באופן קיצוני, למשל ילד שבדרך כלל נינוח פתאום הופך להיות ילד כועס, מופנם או חרד במיוחד או אם ציוניו נופלים בצורה חדה, כדאי לפנות לייעוץ ולקבל עזרה עבורו.
הורים לא תמיד יכולים להגן על ילדיהם מפני עצב או אבדן, אבל כשעוזרים לילד להתמודד עם רגשות אלו, עוזרים לו לבנות משאבים ומקורות כוח רגשיים פנימיים, בהם יוכל להשתמש כל חייו.
שלא נדע צער !
