לפני כמה שבועות יצאתי עם ביתי ושני בניה המתוקים (כמובן) לבילוי אחר הצהריים. לקחנו את הבנים לתחנת מכבי האש שבתל אביב, ברידינג, ואיתי, נכדי בן הארבע כל כך התרגש כשראה את הסולם הגבוה, את כובעי הכבאים ואת הכבאיות האדומות והגדולות, שממש לא מילים בפיו לתאר את שמחתו. כמובן שבסוף הסיור הוא החליט שכשהוא יהיה גדול הוא יהיה כבאי.
משם המשכנו לטיול בנמל תל אביב. הנמל היום מלא אטרקציות לילדים, מסעדות ובתי קפה שאפשר לשבת בהם כשהילדים מסתובבים על הדק וההורים שותים קפה קר. הזענו עם הקטנים בגינת שעשועים מיוחדת במינה, ראינו ליצנית שהילדים משכו לה ברגלי העץ הגבוהות, נדנדנו אותם, הגלשנו אותם, טיפסנו איתם על חבלים והם השיטו את ספינת השודדים ששם.
בסוף הטיול, בו הילדים היו מאושרים ואנחנו היינו רצוצות, קינחנו בגלידה. ביתי ואני יושבת ומלקקות גלידה משמינה, הפעוט מחזיק גביע ואפל ונושך בו ואיתי, אחרי שכבר ליקק חצי מנה, התחיל להסתובב לו סביבנו ומצא גדר שאפשר לטפס עליה ובסופה, בגובה מטר בערך, יש משטח שאפשר לשבת עליו. מטפס לו הילד, אמא שלו רואה זאת ואומרת לו “רד חמודי, זה גם מסוכן וגם נורא מלוכלך”. איתי, ילד טוב שכמותו, התחיל לרדת אחורנית וביתי פנתה אלי בגאווה ואמרה לי “את רואה איזה ילד טוב הוא ומשתף פעולה?!”. עוד היא באמצע המשפט ואני רואה את איתי אומר לעצמו “אבל אני מחליט עלי ואתם לא מחליטים עלי” ועולה ומטפס שוב.
התאפקתי לא לפרוץ בצחוק והאמת, עשיתי משהו לא חינוכי בעליל, כשאמרתי לביתי “עיזבי אותו. אני משגיחה עליו”. ביתי, כנראה כדי לשמור על כבודי, ויתרה על שלה ורק אמרה לו להזהר. למה הייתי כל כך מלאת גאווה? כי ראיתי בעיניי, ושמעתי במו אוזניי, את הילד הדמוקרטי.
רבות אני כותבת לכם על הילדים של היום, שכל כך שונים מהילדים של פעם ובעיקר כי הם גדלו באווירה אחרת. אני גדלתי באווירה מאד אוטוקרטית: ההורים קבעו עלי, אחי הגדול קבע עלי, המורים קבעו עלי והייתי צריכה לעשות דרך כדי להבין שרק אני קובעת עלי. שאני צריכה להתחשב באחרים וגם בקודים החברתיים ובחוקים של המדינה שלנו וגם בכמה חוקים אוניברסליים (לא לגנוב, לא להשפיל, לא להרוג אף אחד וכדומה), אבל הילדים של היום גדלים באווירה שגם הם נחשבים. שגם להם יש קול והמשפט “אתם לא קובעים עלי” הוא ספינת הדגל של התחושה הזו שלהם.
כל ילד רוצה לקבוע על עצמו ועל מציאות חייו, כמה שניתן יותר. הרי אתם, אנחנו, ההורים והמחנכים קובעים להם את סדר היום, את מה יאכלו, לאן יילכו, מתי יכנסו למיטה לישון, איך יקראו להם וכמה אחים ואחיות יהיו להם. ההורים קובעים עליהם איפה יגורו ולפעמים גם מה ילבשו – אז כל כך מובן הוא הרצון שלהם והצורך שלהם להרגיש, מידי פעם, שהם קובעים דברים במציאות חייהם. גם אני, כילדה, הרגשתי כך, אבל אני גדלתי בדור בו זה לא היה לגיטימי. אני גדלתי בדור בו קול הילדים כמעט ולא נשמע. צייתנו. הילדים היום לא מוכנים לציית בעיניים עצומות. הם רוצים את דרכם, את רצונם, את מה “שבא להם”.
אז מה עושים? לעיתים עושים את מה שאני עשיתי: מאפשרים להם לקבוע. אם זה לא באמת מסוכן, אם אני מוכנה לשקול שוב את סיבת האיסור או ההגבלה שלי, אם אני מבינה את הצורך שלו לקבוע לפעמים – אאפשר לו.
