אתמול בערב יצאתי למסעדה. אני מאד אוהבת לצאת למסעדות. אני אוהבת את הישיבה מול בעלי (לא לידו, אלא מולו) ואז אנחנו רואים אחד את השני מה שלא ממש קורה בבית, כי בבית, או שאנחנו מדברים תוך ריצה לסידורי היומיום, או שאנחנו נפגשים בארוחות משותפות זריזות כי תכנית הטלויזיה שאנחנו אוהבים תיכף מתחילה, או שאנחנו שוכבים במיטה ומנסים לפתח שיחה אבל אני נרדמת תוך שלוש דקות בערך ומה שנשאר לו זה קול הנחירות שלי…
במסעדה אנחנו נינוחים. קודם כל – מגישים לי. אחרי כמה עשרות שנים של ניהול משק הבית של שש נפשות, יש לי כבר כזה קילומטראג’ במטבח שממש לא בא לבשל יותר. שנית, במסעדה יש מבחר מנות ותחושה של שפע (מה שלפעמים מקשה על הבחירה…) וכשאני בוחרת מנה יש לי את ההרגשה שעושים אותה במיוחד עבורי, משתדלים עבורי. במסעדה יש פינות קטנות, אינטימיות. במסעדה בעלי תמיד מזמין בירה ואני לוגמת ממנו (כי מכוס בירה שלמה אני משכרת) ומרגישה כמו גדולה. במסעדה יש לי תחושה של פנאי, של שקט, של רגעים של אושר.
לאחרונה, מאז התפרסמתי, אני גם משתדלת להתחבא קצת. אולי לא יפה מצידי, אבל אני מנסה למצוא פינה בה אוכל להרגיש “לא מורגשת” וכך אחזור למשך שעה, שעה וחצי, להיות אנונימית. ואנונימית זו זאת שלא נגשים אליה. לא תמיד זה מצליח ולעיתים נגשים אלי אנשים ותמיד אני מקבלת אותם בחיוך ובהכרת תודה, כי אומרים לי דברים טובים, דברי חיזוק ותודה. לפעמים גם רוצים להצטלם איתי ואני תמיד מסכימה ויודעת שלפעמים, תוך כמה דקות, אני עולה בעמוד הפייסבוק של אותו צלם או אותה מצלמת.
אתמול, כשישבנו במסעדה, הייתי עדה לאירוע משפחתי רב דורי. היה שם שולחן רב אורחים ולדעתי היו שם סבא ושתי סבתות, אמא ואבא ושתי ילדות. הילדות לא היו ממש פעוטות אלא, לדעתי, בנות תשע ושתיים עשרה. אולי המשפחה חגגה אירוע או אולי סתם התחשק להם להעביר ערב מפנק במסעדה. בהתחלה הקולות שלהם היו נמוכים, אך עם הזמן, עם היין ועם האוכל, קולם הלך והתחזק. זה התחיל בהערות של אחת הסבתות לנערה בת השתיים עשרה. משהו בסגנון “תחזיקי יפה את המזלג” והנערונת הגיבה בהשפלת מבטה ומן סוג של התכנסות לתוך עצמה. מי שכן הגיבה בקול היתה האמא שאמרה “את חייבת להעיר לה? גם פה את לא יכולה להתאפק?” ובקולה היתה טרוניה, עלבון ואכזבה. כמה שניות אכלו שם בשקט (במצבים כאלה האנשים האחרים עושים כאילו לא ראו ולא שמעו) והשיחה המשיכה. הפעם הילדה הצעירה הרימה את קולה בטענה ש”אני לא רוצה את המנה הזאת. אמרתי לך שלא יהיה לי מה לאכול כאן” והאמא התכופפה לכיוונה ואמרה “אבל את יודעת שזה חשוב. עד שסוף סוף נפגשנו כולנו” והסבתא (אותה אחת ממקודם) אמרה “את לא צריכה להכריח את הילדה. אם היא לא רוצה אז לא צריך”.
נו, טוב. פה כבר התחשק לי לפתח חרשות זמנית, כי למרות שכמעט כולנו עוברים/עוברות את אותם מצבים עם אימותינו, אבותינו והחמים והחמות שלנו, לשמוע את זה זה לא נעים. אפילו עצוב וכואב. הארוחה שם ודאי לא הוציאה את משתתפיה מאושרים וזה גרם לי לחשוב על יחסי חמות-כלה, חתן-חמות, אם וביתה ועוד כל מיני זיווגים של יחסים.
חשבתי על זה שכל זוג בעצם מייצר לעצמו סוג מסוים של יחסים: לסבתא ולנכדה יש יחסים. טובים או טובים פחות, לא חשוב. אלו יחסים. לאם ולביתה (שכבר אם בעצמה) יש סוג מסוים של יחסים. אולי הוא יושב על תחושת זלזול, חוסר כבוד, תלות, או אהבה – אלו יחסים. הענין הוא שכמעט תמיד יהיה מישהו שיתפרץ לתוך היחסים האלה ואם קודם היו שם שני גפרורים, הרי שהוא גורם לאש ולמדורה.
אני נזכרת בביתי, כשהיתה בת 15, ובאה אלי בטענות ש”אבא כל הזמן מעיר לי”. היא רצתה שאני אגיד לו את זה. אמרתי לה שאלו היחסים ביניהם, שאין כל סיבה שאני אודיע לו משהו שאני בדרך כלל לא שמה לב אליו בכלל, ושהיא תגיד לו שזה מפריע לה. היא ענתה לי “אבל אני לא רוצה לפגוע בו”. אז הוספתי: “זה נהדר שאת מתחשבת ברגשות שלו. ואת צריכה להחליט: אם את מעירה לו, הוא אולי יפגע אבל יפסיק להעיר לך. אם את לא מעירה לו הוא ימשיך להיות שמח אבל הוא ימשיך להעיר לך ואת תתעצבני. כל החלטה שלך תהייה החלטה טובה, ואת רק צריכה לחשוב מה חשוב לך יותר, מה את מעדיפה, מה את ממש רוצה שיקרה”. כעבור שבוע הגיעה הנסיכה והודיעה לי שהיא ניגשה לאבא וביקשה ממנו להפסיק להעיר לה כל הזמן. היא סיפרה לי שהוא היה מופתע (כי הרי הורים לא שמים לב שהם חופרים לילדים) אבל הפסיק להעיר לה בתדירות גבוהה.
זה הענין. זה כל הענין. לא לצאת להגנת הצאצא במיידי. ללמד אותו/אותה לעשות זאת. ללמד אותם להיות קשובים לעצמם ולקחת אחריות על היחסים שלהם עם האחרים.
באותו ערב, במסעדה, הצטערתי עבור האנשים בשולחן הסמוך. הצטערתי שהיתה שם סבתא שחשבה שהיא חייבת להמשיך להעיר ולחנך במחיר של כעס עליה. הצטערתי שהיתה שם אמא שקפצה להגן על ילדיה במקום ללמד את הילדה להגיב ולשמור על כבודה. הצטערתי שאנשים פוגעים באנשים ומתערבים יותר מידי.
