עוד כמה ימים יחזרו הקטנים שלנו עם תעודה ביד. חלק מהתעודות, אלה שתוחזקנה בידיים של ילדים גאים ורגועים, תהיינה מהנות, שמחות, יגרמו לכן לגאווה ולחיוך ענק לעבר הילדים. חלק מהתעודות תהיינה לא מספקות, עם ציונים בינוניים ומטה, הגורמות לכן לדאגה, לחשש, לאכזבה והן תהיינה מוחזקות בידיים של ילדים עצובים, חוששים, עם דימוי עצמי נמוך ואולי אף תחושת נחיתות.
ועכשיו תגידו לי: מי בעולמנו זקוק לחיזוק ועידוד? זה שהצליח או זה שנכשל? אפילו אם הוא אשם בכשלונו…
וזה לא שאני אומרת לא לעודד ולשבח ילדים עם תעודות טובות. אלא אני מעלה תהייה: מי באמת ובתמים זקוק להוכחה לאהבתנו, לדעת שהוא רצוי ללא תנאי, לדעת שיש לו מקום בליבי בכל מצב – כן, הנכשל. זה שלא הצליח לו, זה שגם אם אמרתי לו שוב ושוב “שב תלמד, אל תצאי, תתכונן למבחן, תעשי שעורים”, הגיע הביתה אבל וחפוי ראש.
אני רוצה שתדעו לעשות הפרדה בין זמן תגובה לזמן חינוך: זמן תגובה הוא התייחסות לילד ולילדה כבני אדם, כילדינו האהובים, כאלה שהווייתם טובה. זמן חינוך הוא הזמן בו אגיב (ואולי אפילו בתקיפות רבה) ואמצא פתרון לקושי ולבעיה.
ילדה וילד שיגיעו הביתה עם תעודה רעה, הכי צריכים לדעת שאתם אוהבים אותם בכל מצב. שאתם רואים את הכשלון שלהם ויודעים שהם מרגישים עם זה רע. זה זמן תגובה.
למחרת, או אפילו שבוע אחרי, שבו איתם וטפלו בבעיה. החליטו אם אתם רוצים למנוע מהם משהו, למה, ומה. החליטו אם הם, ואולי גם אתם, צריכים עזרה וקחו אותה. החליטו אם אתם סולחים ועוברים הלאה או שלא. הוציאו החלטה חינוכית. זה זמן אחר.
אני מאחלת לכן, אמהות יקרות שלי, ולכם, אבות נהדרים שלי, להגיב בסבלנות, באהבה ובחמלה בעת כשלונות ילדיכם, ואחר כך להירתם, בלי חשש, לעשייה החינוכית הנדרשת.
